בעת החדשה תפילת הלב זקוקה לתפילה

מכל משברי הדת של העת החדשה, הגדול שבכולם הוא משבר התפילה. בראשית הזמן הדתי הייתה תפילה, תפילה נואשת של בני אדם שחשו כי נזנחו לגורלם, שביקשו השגחה ואמונה ובעיקר תקווה שיש מי שמשגיח, מקשיב ודואג. לפעמים ביקשו רק אמפתיה, לעיתים התערבות, ופעמים רבות נס. חז"ל מכניסים את התפילה אל תוך ההלכה, בזמנים ובמילים ובכוונות מתואמות ולא ספונטניות. הם קיוו שהתפילה תישאר תפילת הלב, אולי משום שהתפילה מקיפה את כל הגעגוע והרצון האפשריים בעולם היהודי, אולם הבינו כי גם אם תישכח תפילת הלב, אוצר המילים ועצם נוכחותה הקבועה של התפילה יהפכו את האדם לישות מתפללת, גם אם מימיו לא אמר תפילה אחת בהמיית לב פנימית.

אלא שהעת החדשה ושבירת הכלים שהביאה עמה, הפכה את הסידור, על ברכותיו ותקוותיו והודאותיו, למיותר. הרפואה, הכלכלה, הפוליטיקה, מערכות המשפט, טכנולוגיות המזון והתקשורת, הכפר הגלובלי – ערערו את מרכיבי התפילה כולם. לאחרונה, בימים של קורונה, שבהם ניסה הרחוב החרדי להעמיד מול המדע והרפואה את קדושת הלימוד והתפילה, וספר את מתיו וחוליו מדי שעה, נוכחנו שוב כי התפילה זקוקה לתפילה.

בוולוז'ין המעטירה, סיפרו תלמידיה, נחשבה התפילה לביטול תורה. מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. הסידור הפך ממסכת של הלב למסכת של הלכה, שיש למלמל אותה בזריזות ולהמשיך הלאה. והחסידות, שביקשה להעמיד במרכז את הלב והתפילה, חייבת הייתה לגזור על מאמיניה לחשוד במדע ובעולם ולהתנתק מהם. או לחילופין להתעלם מן המילים ולעסוק בצורות האותיות, ולהיכנס אל התיבות הנהגות והכתובות כאילו התפילה היא מדיטציה המבקשת להגות באלוקים דרך המילים, מבלי להתכוון בהכרח למשמעות המילים.

בשנים האחרונות מבקשים רבים בציבור הדתי־לאומי לחדש את תפילת הלב. אחד הבולטים במגמה זו הוא הרב דוב זינגר, שפגש גם את נפשם של בני ביתי בספרו "תכון תפילתי", על מתכוני התפילה שלו. ועוד רבים עוסקים בתפילות ראשי חודשים, בשיעורי תפילה שאינם דנים בהסברים לתפילה אלא בכניסה אל תוכה, בניגונים, בהלחנת פסוקי תפילה – כולם נובעים מן התסכול הזה של המתח הגדול בין חשיבותה של התפילה שלא תסולא בפז, ובין הלב האטום מול מילותיה.

שלא נהיה לנחש

ד"ר גבריאל שטרנגר הוא פסיכולוג ירושלמי המלמד יהדות, חסידות ומדיטציה יהודית במסגרות שונות. בשבועות האחרונים ביקשתי לי להתפלל בעזרת ה"מדריך למתפלל" שחיבר. להבדיל ממחזורי ימים נוראים מבוארים ומלאים בסיפורי חסידים וכו', ואפילו להבדיל מסידור "עולת ראיה" המופלא, ה"מדריך" של ד"ר שטרנגר מלווה את המתפלל דרך המילים והכוונות, בנגיעות קלות ועמוקות, בניסיון להכניס את המתפלל אל התיבות, לא רק באופן מדיטטיבי אלא בעיקר באופן מהותי. מה משמעות המילים, לאן הן לוקחות אותי, איך אני "בא אל התיבה" וכיצד אני בונה להן צוהר.

המדריך לא נועד למתפלל המתחיל, אלא למתפלל שהמילים ומראי המקומות כבר שגורים בפיו, אך ליבו משוטט במחוזות אחרים. בתפילת ערבית, למשל, בעשר מילים מודגשות – מעריב, פותח, משנה, מחליף, מסדר, בורא, גולל, מעביר, מביא, מבדיל – כותב המחבר כי עשרת הפעלים הללו הם "סימני התמרה (טרנספורמציה) בחיי המתפלל". כך, בלי הסברים רבים, לפתע בערב המנומנם, רגע לפני ההתכנסות פנימה, אנו נדרשים להפנים שדווקא הלילה הוא הזמן להיוולד מחדש. ערבית, מסתבר, אינה התכנסות פנימה אלא קריאה לתנועה. דווקא השינוי מתאורת היום אל הלילה, מבקש מאיתנו להאיר ולא להיכנע לחושך. עוד נהניתי מאוד מן הביאור לפרק של ימי אלול והימים הנוראים, "לדוד ה' אורי וישעי", שיש בו מסיכום המדריך כולו.

התפילה כבר לא מבקשת שינויים במציאות; אלו יתרחשו רק כאשר הלב והתודעה שלנו ישתנו. הטכנולוגיה, ההתיישבות, המשפט, יפי העולם, ההודאה על הטוב – כולם חסרי משמעות אם איננו מסוגלים למצוא בתוכנו את הרגש והתודעה, ובעיקר את השכל העליון, את הרצון הפנימי שלנו, שאותו מבקשת התפילה להאיר. יאיר כספי, מהראשונים שעסקו בהחייאת התפילה, בספריו "לדרוש א־להים" (ידיעות ספרים, 2005) ו"ניסיון" (כנרת זמורה ביתן, 2013), כבר חידש לי שהתפילה לא נועדה לחדש משהו בעולם, אלא כדי לגלות את הברכה הקיימת כבר בעולם. כל מה שעליך לעשות כדי להתפלל הוא לשים לב ולגלות שתפילתך כבר נענתה ברגע שהתפללת.

דברים אלה באים לידי ביטוי בהקדמה למדריך, הקדמה עמוקה ולמדנית. שטרנגר מציע לנו שלושה היבטים של התיקון שבתפילה – ייחוד, התכללות ודבקות. ייחוד והתכללות הם ניסיון למצוא ולהביא את הברכה אל העולם בעזרת חיבור שמיים וארץ – שהם ייחוד קוב"ה והשכינה, וחיבור ימין ושמאל – חסד ודין ההופכים לרחמים. רק אז יכולה לחול דבקות – התעלותו של האדם להיות חלק א־לוה ממעל. בעבור האדם המודרני התפילה כבר לא נובעת ממסכנות ומבקשת צרכים פיזיים. כל אלו מצויים בשפע. אולם דווקא כאשר תפילות הדורות הועילו והביאו לשגשוג, הפכה המציאות לקללת הנחש האוכל מן הארץ ולא נושא עיניו לשמיים. כדי שלא נהיה לנחש, התפילה מעירה את הנפש להתפעלות וליצירתיות והכרת טוב, לנשיאת עיניים שלא על מנת לקבל פרס. אנו מבקשים תיקון העולמות ובתוכם תיקון האני, האני המבקש על חייו הרוחניים ועל המציאות, שלא תהיה לבטלה.

תפילה בעת גאולה

בעניין אחד חשתי אי נוחות. בשתי הברכות "שלא עשני אישה" ו"שעשני כרצונו" מביא המחבר את הפירוש הפשוט וההיסטורי לברכות אלו: האישה במעמד נמוך ואינה מסוגלת להגשמה עצמית, בעוד האיש מודה על מזלו הטוב. אכן, בהערת השוליים מקווה המחבר שלא כך יהיו חיינו, וכל באי תבל יזכו לחיים שלמים ומספקים, וברור כי דעתו אינה נוחה מהברכות. נדמה לי שבספר כמו זה, המבקש להיות מדריך לתפילה משמעותית ולא ספר מחקר או פרשנות רגילה, היה מצופה להניח לפני הקורא משמעות אחרת, נכונה יותר לימינו, גם אם אינה כוונת המחברים הקדומים, או להשמיט את הברכות הללו. ואם קשה הדבר, הייתי מציע לכתוב על הכוונה בעבודת אלוקים שהיא מעבר לאזור הנוחות שלי, על המשמעות הנוכחת בתפילה כדיבור לפני הא־ל, כהתמסרות למסורת, גם כזו שוודאי לא הייתה נכתבת בדורנו.

הספר מסודר על סידור התפילה, בניסיון לגעת בעדינות בתפילה מבלי להפריע למתפלל ממהלכה, אולם ניסיון זה קשה היה לי מאוד. בשעת התפילה לא הייתי מסוגל לעיין בנגיעות הללו, הדורשות ריכוז ומחשבה עמוקה ומפריעות לשטף התפילה. מה עוד שהעריכה – בצבעים וגופנים שונים – הייתה לי רועשת מעט. ומחוץ לזמן התפילה, זהו לימוד שאינו מספק במילותיו הקצרות.

דומני כי המדריך המצוין הזה דורש הקדמה מורחבת יותר מזו המופיעה בספר, כמעט בסוד. הדפים המועטים של ההקדמה, מועט המבקש לשאת את המרובה, מעוררים סקרנות ורצון שאינם באים על סיפוקם במילים הסודיות המועטות, והנפלאות. אכן, הדבר נוגד את רצון המחבר להישאר בפנים, לדבר דיבורים בתוך התפילה, אולם במהלך התפילה עצמה קשה מאוד להעמיק, אפילו אם בכל תפילה נתמקד במילה אחרת או בדף אחר, משום שכל מילה היא גל נושא זיכרון.

בסופו של יום הסידור צריך להישאר נקי בעיניי, רק מילות תפילה (והלכות קצרות לניווט בימי השנה ובדפים). את השדות הסמנטיים של המילים מוטב לתת כנלווים, כמסות של תפילה ועל תפילה, כתרגול ומוסר ופרשנות. אולי בנפרד, ואולי גם כהערות שוליים למילות הסידור, בתחתית העמוד.

אני מלמד תפילה בדחילו ורחימו כבר כמה שנים, ומודה בפני תלמידיי כי אני יכול להסביר ולתאר ולחדש, אולם דבר לא יביא אותנו להתפלל באמת אם לא נמצא מסילות בין הלב לפילוסופיה. שנים ארוכות אני מנסה, ואין לי ספק כי ספרו של ד"ר שטרנגר יוביל אותי עוד כמה צעדים פנימה, אל תוככי ואל בין דפי הסידור.

הספר עושה צעד נוסף וחשוב בדרך חזרה אל התפילה. תפילה בעת גאולה שבה כבר איננו בוכים וזועקים על חוסר, תפילה הבאה מתחת גפן ותאנה ולא מתחת יד צר ואויב. וכמו התשובה – שאינה אל האתמול, אלא אל המחר – גם תפילה זו אינה דומה לכל תפילה שהיא מן העבר, אלא נושאת עיניים אל ארץ ושמיים חדשים. זהו ספר שמנסה לגעת, בסידור ובלב הלומד, הקורא או המתפלל, איש במדרגתו, ולצאת למסע אל הקב"ה.

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת מחניים ורב קהילת יעל בירושלים