בסצנת הפתיחה של "אני, רובוט" (שנוצר בהשראת ספרו של אסימוב) וויל סמית' נלכד ברכב יחד עם ילדה בת 12. הרכב שוקע אט־אט במצולות הנהר, האוויר מתחיל לאזול, ואז, כאילו משום מקום, מופיע רובוט־הצלה. הזמן קצר, והרובוט שניצב מול הרכב צריך להחליט בן־רגע את מי לחלץ ממנו: את האדם המבוגר שבמושב הקדמי או את הילדה הקטנה שבמושב האחורי. וויל סמית' מתחנן בפניו שייגש אל הילדה, אבל הרובוט מחשב במהירות את סיכויי ההצלה של כל אחד מבני האדם שמולו, ומחליט שהם נוטים לטובת המבוגר. הוא מחלץ את וויל למרות מחאותיו הנמרצות, ומשאיר את הילדה למות.
כמו רוב מעריציו של אסימוב, גם אני לא חיבבתי את הסרט. ולמיטב זיכרוני הסצנה הזו גם לא כל כך נאמנה למקור. אבל דווקא משום כך היא מבטאת רעיון עמוק מאוד: כאשר תסריטאי במאה ה־21 מבקש להמחיש בסצנה אחת את הפער בין האנושי והרובוטי, הוא שם את האצבע על ההבנה שחייו של הילד קודמים לחיי המבוגר. זו האינטואיציה האנושית הבסיסית ביותר, שרק רובוט חסר לב יפעל נגדה.
הילד הוא קודש הקודשים של העולם המערבי. אפילו לפני שהגיע לעולם. "יונה ונער" של מאיר שלו נפתח ברגע שבו הקרב על לטרון מפסיק והצדדים הלוחמים נושאים את עיניהם אל היונה הנושאת את זרעו של אחד החיילים אל עבר בת זוגו על מנת שתהרה ממנו. ויש סצנה נהדרת של טרנטינו שבה שתי רוצחות־שכירות עומדות זו מול זו באקדחים שלופים, נכונות להרוג, ואז אחת מהן מגלה פתאום שהיא בהיריון. בן־רגע תווי הפנים מתרככים, הנשקים מורכנים, והרוצחות צועדות אט־אט לאחור ונפרדות זו מזו, כדי שלא לפגוע חלילה בילד.
פרויד הנחיל לנו את התפיסה שכל אדם מחזיק משהו מאדיפוס שהרג את אביו, ומאז כל ילד מתבגר הורג קצת את אביו על ספת הפסיכולוג. לכן האב חושש מן הילד וסוגד לו בו זמנית
לכאורה זה לא כל כך מתיישב עם שיעור הילודה שצונח לשפל חסר תקדים. אבל בעומק זו בדיוק הנקודה: הילד מייצג את הפוטנציאל הטהור, הנשגב, ועצם ההבאה שלו אל העולם היא מעין חילול שלו. חילול שהולך ומעמיק ככל שהוא חודר אל עולם המבוגרים. עולם שאנחנו מנסים להרחיק ממנו ככל שרק נוכל, "תשמור על העולם, ילד, כי אנחנו כבר לא מצליחים". עולם שאנחנו חווים ככזה שלא ראוי לו, לילד, ולכן נאלצים פעם אחר פעם להרוג, בטרם יתבגרו, את הנסיך הקטן ואת פיטר פן ואת ילדי פיוונסי (נרניה).
כאן המקום לציין שהעמדה ההלכתית המקובלת קרובה הרבה יותר לזו שנקט הרובוט: במקרה של התלבטות, ההנחיה העקרונית היא להציל את המבוגר לפני שפונים אל הילד. אל תלמדו מכאן הלכה למעשה. ככלל, אני ממליץ לא להכריע בדיני נפשות על בסיס טורים במדור ביקורת תרבות. מלבד במקרים של פיקוח נפש. אבל ברמת העיקרון זו הקביעה: גדול קודם לקטן; המימוש קודם לפוטנציאל; המציאות לפנטזיה.
זה לא שביהדות ילדים אינם חשובים, אבל התפקיד התרבותי שלהם שונה. כמעט הפוך. התרבות המערבית בנויה על רצח־אב. האל היווני זאוס הורג את אביו, הטיטאן קרונוס, לאחר שהאחרון סירס את אביו שלו, אורנוס. פרויד הנחיל לנו את התפיסה שכל אדם מחזיק משהו מאדיפוס שהרג את אביו, ומאז כל ילד מתבגר הורג קצת את אביו על ספת הפסיכולוג. לכן האב חושש מן הילד וסוגד לו בו־זמנית. כי הילד הוא האיום הגדול ביותר על האב, ובה בעת הסיכוי היחיד שלו להינצל מן הביצה הטובענית הזו ולהגיע לארץ לעולם־לא.
התרבות היהודית, לעומת זאת, היא תרבות של כיבוד אב. לפעמים עד כדי מסירות נפש של הבן. הבן הוא בראש ובראשונה מימוש ויישום והמשך של העולם הערכי של האב. שאל אביך ויגדך. הבן שואב את כוחו מתוקף "זכות אבות" שאותה הוא נושא, ולא האבות הם שתלויים בו, בבן. לכן הוא לא מקור של אימה וגם לא מושא הערצה. הוא צעד נוסף קדימה במסע ארוך־ארוך. למען יאריכון ימיך. והוא ירכוש את הכלים לחיים של משמעות דווקא מתוך הידיעה שהוא לא הכי חשוב. שהחלק הטוב של החיים עוד לפניו.
