בתקופת השביעית, הייתי קוראת קלאסית של מקור ראשון, כלומר של מה שמקור ראשון הצטייר בעיניי. הייתי דוסית על־חלל, מרפקים, סיכת עץ בשיער ואג'נדות. עולם הרוח שלי כלל תפילות, חוברות, שיעורים, חבר דוס וכוונות להינשא מוקדם וליישב ביחד את הארץ. משהו בקו העלילה כמובן לא מתיישב עם המשפט "קוראת קלאסית של מקור ראשון", כי עוד לא היה העיתון, וכדאי שאני אפנים שאני כבר לא בת 36 ואפסיק לחשב אחורה דברים לפי הגיל הזה. בחישוב יותר מדויק העיתון הודפס לראשונה לפני 25 שנה, זאת אומרת כשהייתי בשמינית, בדיוק כשעברתי מדיסקים של פרחי מיאמי לדיסקים של אלאניס מוריסט, ומרכישת שמלות עד הרצפה בשוק הפשפשים, לרכישת מכנסי חצאית באריסטו שמט.
הרבה שנים הרגשתי לא שייכת לעיתון הזה. הרגשתי לא מספיק "כיפה סרוגה". הייתי סתם דתייה מהמרכז, דתייה גבעת־שמואל – למרות שבכלל לא גרתי בגבעת־שמואל, אבל זה היה השם הגנרי. הייתה לי הרגשה שאם את לא גרה בהתנחלות, לא בחרת במקצועות החינוך ולא יצאת להפגנות, אז את לא באמת משלנו. ומקומך אינו עמנו, או בכל אופן לא בקרב מנויינו. פתח סוגריים ענקיים. ברור שכל השיחה הזו מתנהלת אך ורק בראש שלי. אין ישות אחת שנקראת או נקראה מקור ראשון. זה העימות שלי עם איזה אבא (למה אבא? לא יודעת, זה הדימוי שעולה לי כרגע, תסלחנה לי אמהותיי הרוחניות) עם כיפה ענקית, וזקן ועיניים טובות ורציניות. שאני לא בת טובה בשבילו, שאני לא רצינית, שאני לא מוכנה להקריב, שאני סתם בהבלי העולם הזה. אולי זה מוזר אבל כן, יש לי דדי אישיו עם מקור ראשון.
הייתה לי הרגשה שאם את לא גרה בהתנחלות, לא בחרת במקצועות החינוך ולא יצאת להפגנות, אז את לא באמת משלנו. ומקומך אינו עמנו, או בכל אופן לא בקרב מנויינו
אגב לא רק לי, לפני כמה שנים נקראתי להעביר שיחה בפורום של להט"בים דתיים ומישהו שם האשים אותי: איך את מוכנה לכתוב טור בעיתון שלא מוכן להדפיס פרסומים של הארגונים שלנו. שאלתי אותו הרבה שאלות, אבל אחת מהן הייתה: למה חשוב לך להיות דווקא שם. הרי למי אתה רוצה לפנות, לנוער הנאבק עם עצמו? אז שים את כל הכסף באינסטגרם (לא היה אז טיקטוק, סתמו). הוא רצה לראות בעיניו בדיוק את זה, דווקא את האישור של אבא. של ה־אבא. וכמובן ייתכן שהכול אצלי בראש.
אז לכתחילה לא עשיתי מינוי כי הרגשתי לא שייכת ורק קראתי 7 ימים ודנה ספקטור. ואחר כך הגיעו הילדים, אז לא עשיתי מינוי, כי לא קראתי שום דבר שהוא לא מעשה בחמישה בלונים. אבל אז הגיע מוצש. ומעבר לבשורה הגדולה, ומעבר לעובדה שהכרתי פתאום טכנית את העוסקים במלאכה, והם אנשים כמוני, הרגשתי שקוראים לי. בואי. יש פה מקום גם לך. לסוג הזה שמרבעים את המשולש: עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל ומוסיפים את האפשרות של: ראה עוד. תרבות, טלוויזיה, ספרות, צרכנות, בגדים, אוכל.
בשלב הזה, נהניתי להסביר לחבריי שזה לא שלא הזמינו אותי לכתוב כי אני לא מספיק מפורסמת וידועה ושהטור שלי ב־NRG יהדות (זצ"ל) לא הותיר חותם, חוץ מצלקות טוקבקים בנפשי. אלא שבכלל, למודת אכזבות מעניינים פיננסיים עם המערכות הקודמות, זו אני שלא רוצה לבוא. אבל באמת כל מה שהיה צריך זה ווטסאפ אחד משנבל: שומעת? ועניתי מיד: "כמה מילים", סתם־סתם, עניתי "כמה משלמים" ורק אז כמה מילים.
בדצמבר השנה אני סוגרת עשר שנים של כתיבה. עשר שנים, שתי חופשות לידה, לפחות ארבע כפולות ושלוש כתבות. אבל מי סופר. אני. בשלב מסוים הכריחו אותי לעשות מינוי לעיתון. כן־כן, אל תחיו בסרט. הכריחו אותי לעשות מינוי, ואיזה כיף שכך. כי בהתחלה באמת קראתי רק מוצש, אבל לאט־לאט זלגתי. ומה שסגרתי עם עצמי נפתח לסימני שאלה. אורלי גולדקלנג כתבה: ייתכן שהעיתון נכתב כדי לשכנע את המשוכנעים, או משהו בסגנון. הוא בהחלט עושה סדר. לי, למשל. המתלבטת. המבולבלת. זו שהפיד שלה (ברוך ה') מלא בדעות סותרות. לפחות כאן אני שומעת את הדעות המנומקות כל כך יפה. את ההיסטוריה, את השתלשלות העניינים. שכמובן גם היא כנראה דרך משקפיים מסוימים ועדיין, לא הרכבתי אותם.
אומנם מוצש היה ותמיד יהיה הראשון שאפתח. אבל עם השנים התמכרתי, לטורים, לכתבות, לאהבת הארץ, ההיסטוריה והאדם. לא שלא הייתה לי גאווה במקום שממנו באתי, אבל העיתון מוסיף עוד כמה סנטימטרים של גובה. ויחד עם זאת, בכל גיליון עוד יש דעות שאני לא מאמינה שעדיין אנשים אוחזים בהן, יש מרואיינים שאני לא מאמינה שנותנים להם במה. ואני מתעצבנת וכועסת ומדברת אל העיתון. וזה פשוט נפלא.
