זאת העיר שלנו, היא חוברה לה יחדיו. שהם יפחדו

זה קרה בהבזק של דקות, קצת לפני תחילת משמרת הערב. קמתי משינה ארוכה בקרוון והשותפות שלי לא היו שם. בחוץ שרר מין שקט מתוח שכזה. מבעד לחלון ראיתי גבר עם כובע גרב נצמד בגופו לקרוון הסמוך. באותו רגע לא היה מקום לספק – חדירת מחבלים.

כל כך הרבה פעמים סידרתי בראשי את סדר הפעולות – לצאת מהחלון, לקפוץ לחלקו האחורי של הקרוון ומשם לברוח ולהסתתר עד שהם ייתפסו. אבל בזמן אמת לא עזרו לי התכנונים האלה. פשוט קפאתי. נערה בת 20, תקועה בקרוון מקרטון של המדרשה באמצע מאחז בלי שום גדר. לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט נכנסתי לשירותים, התקפלתי שם וחיכיתי. מבחוץ נשמעו צעדי ריצה – "תפוס אותו!" מישהו צעק. התחלתי לומר תהילים, זה כל מה שיצא לי באותו רגע. שיר למעלות ממעמקים. לא חשבתי אפילו על זה שאני בשירותים. לפתע השתרר שקט, וכמה שניות אחר כך שמעתי את החברות שלי למדרשה מצחקקות. יצאתי משם חיוורת ורועדת. "אוי ואבוי", הן אמרו, "חשבת שהיה פיגוע? זה היה רק תרגיל. הודיעו שיהיה. בטח נרדמת ולא שמעת".

תמיד יהיה תירוץ. תמיד יגידו 'זאת פרובוקציה'. תמיד יהיה מי שישאל 'למה להתריס', ו'למה דווקא שם'. זה בדיוק מה שהטרור מנסה להשיג. שנהיה דרוכים. שנחשוב פעמיים

מאז הפכתי לאחד הסיפורים המיתולוגיים של המדרשה. הנערה ממחזור ב' שאמרה תהילים בשירותים. אבל באותו רגע הכול היה כל כך מוחשי, וממש לא מצחיק. כל השנתיים האלו לא היו מצחיקות. כל העשור הזה לא היה מצחיק.

ימי התבגרותי עברו עליי בצל אירועי אוסלו והאינתיפאדה. תלמידת תיכון בתל-אביב שנסעה כל יום שעה בקו 62 לבית הספר, בשיא תקופת הפיגועים. לא פעם ולא פעמיים ירדתי מהאוטובוס כשעלה אליו גבר עם תיק גדול. ואני לא אשכח את חודש אדר האיום ההוא. האדר הכי עצוב שהיה לנו בחיים.

הפיגוע בקו 18 בירושלים הכה את כולנו בתדהמה. אני זוכרת את התמונות של שלדת האוטובוס, את האימה שתפסה אותנו, ואיך שבוע אחר כך התרחש פיגוע נוסף בדיוק באותו קו. זה שבר לנו איזו קונספציה שהמקום הכי בטוח אחרי פיגוע הוא זירת הפיגוע.

ובכל זאת האמנו שנחגוג את פורים. ישבתי עם חברות שלי בבית והכנו יחד את התחפושת שלנו – חיילי צעצוע במשחק סולמות וחבלים. ולמחרת, ביום תענית אסתר, כמה דקות אחרי שעברנו עם האוטובוס בדיזינגוף סנטר התפוצץ שם מחבל.

בבוקר שאחרי כבר לא הגענו מחופשות. גם לא הייתה מסיבה. כל התלמידות כונסו ברחבת הכניסה לבית הספר לשירי נשמה ובכינו את נשמתנו מרוב צער.

לפעמים כשאני מספרת לילדים שלי על התקופה ההיא, בא לי להגיד להם שהם לא מבינים מה זה להיות נערה באוסלו. שהם לא יודעים מה זה לעלות על אוטובוס ולא להיות בטוחה שבכלל תגיעי ליעד. שבאותה תקופה היו משפחות שהנהיגו שלא לריב לפני שיוצאים מהבית, כי מי יודע אם אלו לא יישארו המילים האחרונות.

אמן שגם לא יֵדעו. אבל כל הסלמה במצב, כל איום על השקט, מחזירים אותי לזיכרונות האלה. ופתאום אני מוצאת את עצמי אומרת לבן שלי "היום, כשאתה מחכה לאוטובוס בתחנה, אל תעמוד בחזית".

בכל שנה מתעורר הדיון בקשר לריקוד הדגלים. יש מי שטוען שהוא הפך לכלי לניגוח פוליטי, המעיד על האומץ או הפחדנות של המנהיגים. אחרים סבורים שהוא נשלט על ידי גורמים קיצוניים וחושבים שלא חייבים לצעוד דווקא דרך שער שכם, או חשים שהציונות הדתית ניכסה את יום ירושלים לעצמה ובגלל זה החילונים הציונים כבר לא חוגגים אותו. ובכן, יש אנשים לא דתיים שכן מציינים את יום ירושלים. הם עושים את זה בסיורים בעיר, אולי בערבי שירה בקיבוץ, זה פשוט קצת פחות נפיץ וחדשותי.

במשך שנים, כנערה, השתתפתי בצעדת הדגלים. כל שנה היינו מגיעים לשם ומסיימים בתפילת שחרית מול הכותל עם שחר. האם חטאתי בכך שלא הזמנתי לאירוע את החברים החילונים שלא היו לי אז? אני מתקשה להאמין שאיזה מפא"יניק אי פעם שאל את עצמו למה דתיים לא מחוברים לצעדת ה־1 במאי.

שירתי בירושלים בתקופת הדמים, 2001-2002. אני זוכרת את הפחד ללכת במדרחוב. את הדריכות. ואני זוכרת ריאיון שקראתי פעם, עם אברי רן, מי שהנהיג אז את נוער הגבעות. הוא סיפר שנסע בכביש בשומרון והתחילו לזרוק על הרכב שלו אבנים, ואיך הוא יצא מהרכב ונלחם חזרה. כשהכתב שאל אותו "ולא פחדת?", הוא ענה "שהם יפחדו".

תמיד יהיה תירוץ. תמיד יגידו "זאת פרובוקציה". תמיד יהיה מי שישאל "למה להתריס", ו"למה דווקא שם". זה בדיוק מה שהטרור מנסה להשיג. שנהיה דרוכים. שנחשוב פעמיים. בתור אדם פרטי ממש לא משנה לי אם צעדת הדגלים תתקיים או לא. היא כבר לא חלק מהמסורת שלי, ילדיי אינם משתתפים בה. אבל כיהודייה וכאמא שזוכרת איך זה להסתובב בירושלים בפחד מצמית, אני לא מעוניינת שילדיי אי פעם יחוו את האימה הזאת. זאת העיר שלנו, היא חוברה לה יחדיו. שהם יפחדו.