אמא שלי ואני מסתדרים מצוין בתקופה האחרונה. אני לא חושב שאי פעם היה לנו קשר כל כך טוב וקרוב ואוהב ונינוח ובריא ושמח ונדיב כמו היום. כלומר, זה לא סוד שאני אוהב אותה בכל ליבי ומאודי, וזה לא סוד שאני אסיר תודה על החיים שהיא העניקה לי ועל הערכים שהיא הטמיעה בי, שהפכו אותי למי שאני היום. וזה לא סוד שהקשר שלנו תמיד היה מיוחד ועמוק וצפוף, אבל בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים, משהו בדינמיקה שלנו השתנה לטובה. אני מתקשר אליה פעמיים שלוש ביום לפחות, ואם אני לא מתקשר אליה, היא מתקשרת אליי, ואנחנו מדברים, במשך דקות ארוכות, על כלום ושום דבר, ובכל פעם שהשיחה נגמרת, הלב שלי מתמלא במין תחושה חמימה כזאת שקשה לי לתאר במילים. ככה זה כשאוהבים. כן, אני אוהב את אמא שלי! אבל בתקופה האחרונה אני אוהב אותה אפילו יותר.
בכלל, בתקופה האחרונה אמא שלי באה לי בטוב, הורים יכולים לבוא כל כך ברע לפעמים, האמת נראה לי שרוב ההורים באים ברע לילדים שלהם, בעצם אני חוזר בי, זה נשמע נורא. רוב ההורים לא באים ברע לילדים שלהם, אבל הם כן באים בכבדות. יש משהו כבד בהורים, ככה זה, הם מגיעים עם כל כך הרבה מטען, וכל כך הרבה ציפיות, וכל כך הרבה אכזבות, וכל כך הרבה זיכרונות, וכל כך הרבה דרישות, שכבר אי אפשר להיחלץ מזה בשלום. וגם אמא שלי כזאת, בכל פעם שאנחנו נפגשים, היא מציפה בי את כל התסביכים שלי, ואת כל החסרונות שלי, ואת כל החולשות שיש בי, וככה יוצא שהרבה פעמים אנחנו רבים, או מתווכחים, או נעלבים, או מעליבים. הרבה פעמים בפגישות שלנו משהו חורק, אני מעצבן אותה, והיא מעצבנת אותי. קשה להסתדר עם בני אדם, והכי קשה להסתדר עם בני אדם שהסתדרת איתם במשך חיים שלמים.
אמא שלי ואני בתקופה מדהימה. זה קשור גם לילדים שלי, שכבר גדלו ברוך השם. כשהם היו תינוקות, לאמא שלי לא היה כוח לטפל בהם חחחחחח, אבל עכשיו כשהם גדולים, והולכים לבד, ומבינים הכול, אמא שלי יכולה לבלות איתם שעות! וכשהם איתה הם מתנהגים יפה, הם רגועים ונחמדים, הם אוכלים טוב, וישנים טוב, ומשחקים יפה. לא יודע להסביר את זה, אמא שלי כאילו מרגיעה אותם, כי היא כל הזמן עסוקה, היא כל הזמן מקפלת כביסה, ומבשלת מרקים, ומנקה מרצפות, והילדים קולטים שהיא עסוקה, אז הם לא מפריעים לה, זה מין קטע כזה של ילדים, הם קצת כמו קצינים בצבא, כשהם רואים שאתה עסוק הם לא מפריעים לך, אבל אם הם רואים אותך נרקב עם הפלאפון, הם ישר מתחילים להציק. ואמא שלי אף פעם לא נרקבת עם הפלאפון, כי היא חרוצה כזאת, כל האמהות חרוצות. ובגלל שכיף לה עם הילדים שלנו, אז היא מגיעה אלינו הרבה יותר, ועוזרת לנו הרבה יותר, ומבלה איתנו הרבה יותר, ופעם הביקורים האלה היו מעיקים וארוכים ומלאים בריבים קטנים כאלה, אבל היום אני רק מחכה שהיא תגיע שוב, כי אני אוהב אותה, וכי כיף איתה, וגם לה כיף איתנו, אנחנו בתקופה טובה!
ולפני כמה ימים, אחרי עוד ביקור מוצלח של אמא, פתאום הבנתי את הדבר הכי אלמנטרי ומובן מאליו, שהוא גם הדבר שהכי קשה לזכור. הבנתי שיחסים בין בני אדם זה דבר חי ונושם ופועם ומתפתח. הבנתי שהקשר שלי עם אמא שלי הוא קשר דינמי. לפעמים הוא מלבלב, ולפעמים הוא נובל, לפעמים הוא ממלא אותי באור מתוק, ולפעמים הוא מוציא ממני כעס שלא ידעתי שיש לי בגוף. אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים, או לפני עשר שנים, או לפני עשרים שנה! שיום יבוא, והאישה הזאת, האמא הנודניקית הזאת, שכל כך מעצבנת אותי, תהפוך לאישה שהייתי שמח לראות בביתי כל יום, הייתי צוחק לכם בפנים, ואז פורץ בבכי של התרגשות. אבל זאת האמת, זה מה שקרה, היו תקופות בחיים שלי שלא יכולתי לסבול את אמא שלי. והנה היום אני לא יכול לסבול את הימים שלי בלעדיה.
וחשוב לי לכתוב את הסיפור הזה, של אמא שלי ושלי, ככה, בפשטות, על דפי העיתון. חשוב לי שתלמדו מהסיפור שלי! שתדעו שהקשר הזה, שבין הורים וילדים, הוא מסע אינסופי וסבוך, שנמשך כל החיים, וגם אחרי החיים! חחחחח אני בקשר עם אבא שלי למרות שהוא נפטר לפני חמש שנים. חשוב לי שתדעו שגם אם עכשיו, בתקופה הזאת, ההורים שלכם עולים לכם על העצבים, יום יבוא והם יעלו לכם על הגעגועים. לא יודע מה זה אומר אבל זה נשמע לי יפה.
אני מניח שיש לי הרבה קוראות וקוראים שנמצאים עכשיו בתקופה נוראית עם ההורים שלהם או בתקופה נוראית עם הילדים שלהם. עכשיו גרוע, זה ברור, עכשיו כולם עולים לכולם על העצבים, מטרגרים את כולם, פוגעים בכולם, מעיקים על כולם. אבל ההווה הוא רק הווה! ומה שהיה הוא לא מה שיהיה, החיים הם דבר דינמי ופועם, ובני אדם הם דבר חי ומלבלב, והאלגוריתם הזה, של מערכות היחסים של הורים וילדים, הוא אלגוריתם מורכב, קשה לצפות אותו, קשה לנהל אותו, ואין שום טעם לתכנן אותו, אבל חשוב לזכור שהחיים זזים, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, וכמה שזה נורא, ככה זה נפלא ומרגש. שכוייח אמא, אני אוהב אותך.
