ביום שישי האחרון אמרתי לרב חיים: בוא נצא העירה, שנים שלא טיילתי במרכז העיר. רעיון שהוכיח את עצמו, כמובן, כטעות מתישה.
החתן המוכשר שלי עדן אביטבול (בעל טור בעיתון זה), רואה את העולם בעיניים של תסריטאי, ותמיד אומר לי: "אני מת ללכת עם מצלמה ולצלם פשוט את כל מגוון האנשים שאומרים לך שלום ברחוב". צודק, זה תמיד מפתיע, בטח בירושלים שמכילה שונויות רבות כל כך, ועדיין נדמה לי שעל תסריט כזה אפילו מוחו הקודח לא חשב: בטיול ההוא דיברתי בטלפון עם הבת שלי שרצתה משהו חשוב ואז הן הגיעו, שלוש בחורות נרגשות: "אפשר סלפי, הרבנית?" סימנתי להן מה שהיה ברור גם ככה, שאני באמצע שיחה וכבר אתפנה, אבל כשעברו כמה דקות ניגשה אחת מהן ואמרה לי בעצבים: "טוב, את מוכנה לשחרר אותנו כבר?!"
אני. לשחרר. אותה.
מכירים את זה שכשמישהו ממש בטוח בעצמו, הוא מצליח לבלבל אותך? פתאום חשבתי שאולי אני לא קולטת נכון את הסיטואציה, אולי אני בעצם קופאית? אולי שוטרת תנועה? ולמה למען השם אני לא משחררת כבר את בת הערובה הזו? מה היא כבר ביקשה?!
הסיפור הזה הוא ירושלמי. אך ורק ירושלמי. הוא לא היה מתרחש בשום עיר שאיננה בירת העולם כולו.
כמה מחכה ירושלים שישחררו אותה כבר מהסלפים המעיקים האלה, כמה רוצה שיפסיקו לחפור לה, שיפסיקו לשנות את כבישי הגישה אליה פעמיים בחודש, שיפסיקו לבלבל אותה בדגלי ארצות אחרות, שיפסיקו את רעש תופי הטם־טם בכותל שלה, שיפסיקו לעבור בשיירה צופרת של ראשי ממשלה, שייתנו לה להתפלל כבר. אבל אז, היא חושבת שאולי לא הבינה את התסריט נכון מפני שכל היום מצטלמים איתה, עולים אליה לרגל להתברך ופתאום זה קורה: מתעצבנים מהקצב שלה, מהלחץ שלה, מהצפיפות שבה, מהפקקים, מההגירה השלילית, מהדוסיות, מהקבצנים, וצועקים עליה בעצבים: "אולי תשחררי כבר?!"
היא. לשחרר. אותם.
ירושלים היא עיר שנמצאת במלחמת שחרור תמידית. שחרור שלה מאיתנו ושלנו ממנה ואי אפשר לברוח מהריח שלה, מאהבתה האובססיבית, מהצעקות, מבליל השפות, מכיכר השבת, מכביש בר-אילן, מפסגת הר הצופים, מהליכה לכותל פלוס ממילא, מגיא בן הינום, מבית הכנסת הגדול, מהנשים בשחור בכיכר פריז, מהבית הריק בבלפור. שחררי כבר.
וירושלים דבקה כמו רות. למה לא תהיי עורפה המנומסת, נושקת לאבניה והולכת הביתה? שחררי כבר, רות. אבל רות מחכה לסלפי עם המשיח. "אל תפגעי בי לעזבך" היא תאמר ותדבק, ותלך באשר תלכי ותלין באשר תליני ותמות באשר תמותי. לא תשחרר.
וכך נדבקות אלינו אבני ירושלים והמלבי"ם יאמר שהמילה "אבן" היא מלשון "אביון" מפני שאין בעיר הזו אבן שאין בה אביונה, אין בה אבן שלא הייתה פעם בית, שלא הייתה היכל, שלא מחכה שוב להיבנות. לכן אבניה ילוו בתחינה את זו שהולכת 40 יום לכותל ויחזרו איתה 40 לילה הביתה וכשתניח את ראשה עליהן הן יאמרו לה, כמו האבנים ההן של יעקב: "עליי, עליי תניח צדקת זו את ראשה". והן יבכו מאושר כשהיא תחזור איתו פתאום יום אחד מהכותל, ובלי שהיא תשים לב, הן יידחפו לה לפריים כשיצטלמו, מסרבות לשחרר אותה לדרכה, מבקשות שתעלה גם אותן על ראש שמחתה כי גם הן רוצות להיבנות כבר.
נולדתי חודש ומשהו אחרי מלחמת ששת הימים וסבא הגדול, רבי חיים שושנה זצ"ל, אמר: "ייקרא שמה בישראל ימימה, שנולדה לאחר מלחמת הימים הזו שתיזכר מימים ימימה". וסבא היה בטוח כל כך שגאולה הגיעה והוא ארז את כבודתו ובעיקר את כבודו ועלה לכאן עם כל המשפחה וימימה אחת עטופה בשמיכה ומעיל קטון תעשה לי אמי ומדי עלותה בית ה', כשהייתה נוסעת איתי בכל ראש חודש לכותל, אמא הייתה מבטיחה בשמי לירושלים: "ונתתיה לך, את ימימה שלי, כל ימי חייה", ולכי ותשתחררי מזה עכשיו.
והשבוע, חמסה חמסה, היא חופשייה 55 שנה, ואולי היא תדאג סוף־סוף לכל אלה שדבקות בה, שתמצאנה מנוחה אישה בית אישהּ, מפי ש־55 זה בדיוק כל"ה, וכל כלותיה אשר אהבוה כל כך מכלכלות את שיבתה כבר אלפי שנים והן יושבות איתה ומחכות לו, כבר שנים חולמות הן שיזכו לו, לסלפי הזה שישחרר סופסוף הכול.
