ישראל הצטרפה באופן רשמי לעידן ה"פוסט" שמצווה השמאל על האנושות. יש לנו, לראשונה בהיסטוריה המדינית שלנו, ממשלה פוסט־לאומית, פוסט־ציונית, פוסט־מודרנית ופוסט־דמוקרטית. לזאת ייקרא בימינו "קִדמה". אך אולי יותר מכול מעוררת דאגה תופעה המתבלטת לרוחב החזית: הפוסט־פוליטיקה.
בקרב רבים מנבחרינו הפכה הפוליטיקה מייעוד ושליחות שלטונית, עניין אידאולוגי שבבסיסו השקפות ערכיות, למקצוע גרידא, משרה נוחה וקורצת במיוחד. כתוצאה מכך, אחת התופעות הבולטות בשנים האחרונות הוא תופעת החניה בכנסת.
איכה הייתה למגרש חניה, קריה נאמנה. הפוליטיקאים ה"מקצועיים" רואים בכנסת חניון, ומסרבים לפנות את מקומם היקר. למקצועני החניה אין תמיכה בדעת הקהל, אין להם אג'נדה ואין להם מטרה ציבורית. בעבר הם הצליחו להשתלב ברשימה או זכו בשריון כלשהו, ומאז הם מספסרים במעמד שלהם ובתקציב הח"כ כדי להשתריין מחדש בכל רשימה שתיקח אותם.
כשיש לאדם ערכים אידאולוגיים כלשהם, הם מאלצים אותו להתנהג בדרך מסוימת. מי שהחניה בכנסת היא הערך המרכזי שלו, לא יהסס להגיד ולעשות כל דבר כדי לשמור עליה. להלן כמה דוגמאות מהשבוע האחרון.
מי שמיצה את הפוליטיקה, שיפרוש. מי שפוזל החוצה, שיתפטר. מי שנוטש מפלגה וזהות אידאולוגית, שילך לעשות לביתו מחוץ לכנסת
בתחילת החודש, כשבמשך ימים, במהלך מהומות ערביות אלימות, התנוסס דגל "פלסטין" בהר הבית, אמר שר התקשורת יועז הנדל: "אני מכיר הרבה מאוד תופעות של דגלים שמופיעים בכל מיני מקומות בארץ – כך היה גם בעבר. אני לא רוצה להסיט את תשומת הלב לאיזה עיסוק בדגל". כשבציונות הדתית תקפו אותו, צייץ: "ויקם המלפפון ויכה את הגנן. המשתמטים ומש"קי הדת מסבירים לי איך מניפים דגל ונלחמים למען המדינה. הגנרלים סמוטריץ, רוטמן ובן־גביר".
והנה, כאשר התנוססו אותם דגלים השבוע בהפגנה באוניברסיטת באר־שבע, צייץ "הגנן": "באוניברסיטאות בישראל יונפו דגלי ישראל. אין שום סיבה לגלות סובלנות אקדמית לדגלי אש"ף וקריאות לאומניות". דגל בהר הבית – עניין לאומי ממשלתי מובהק הוא "איזה עיסוק" של "הסטת תשומת לב". להפגנה באוניברסיטה, לעומת זאת, אסור לגלות סובלנות.
לפעמים, כך נראה, הגנן הוא עצמו מלפפון. אבל אל דאגה, זהו מלפפון מאושר, חניין סדרתי: בתחילה שוריין אצל בוגי יעלון, אחר כך בכחול לבן, לאחר מכן התייצב בשירות גנץ, עם חונה סדרתי נוסף, צביקה האוזר. מאז פרשו והם חונים ב"תקווה חדשה". אחרי שהצמד הפר את שבועתו לא לשבת עם נתניהו, ואז את שבועתו שלא לשבת עם רע"ם, מהו בשבילו דגל פלסטין על הר הבית? העיקר שלא תוסט תשומת הלב מהחניה.
הנדל והאוזר הם חונים בולטים, אך בפירוש לא יחידים. לצידם עוד ח"כים רבים, שאת חלקם, בעיקר הנורווגי, גם מומחי הפוליטיקה לא מזהים. נציין למשל חונה נוסף, אלי אבידר, שוויתר על החניה הממשלתית המגוחכת שקיבל בשריון ליברמן, רק כדי לחנות בכנסת כח"כ מורד. למען מה נשאר, תשאלו? התשובה בגוף השאלה. החניה היא תכלית עצמה.
או קחו למשל את שרן השכל. כבר כשהתמודדה בליכוד אמרו רבים שאת כרטיס החניה שלה משלמים הליכודניקים החדשים, התארגנות מקיאווליסטית של אנשי שמאל במפלגה. לאחר שמעמדה התערער כשהמפלגה התעוררה להתגונן מפני הגיס החמישי, היא אצה רצה לתקווה חדשה, מפלגת חניון מובהקת עם גדעון סער, אלקין החניין המומחה, הנדל והאוזר הסדרתיים, שאשא־ביטון, מיכל שיר ובני בגין.
לבגין עוד נשוב, כעת נישאר עם השכל. השבוע התחוללה מהומה רבתי בוועדת החינוך בראשותה. לישיבה הופיע יוסף חדאד, ערבי ישראלי שעוסק בהסברת ישראל בעולם. חדאד הוא ישראלי לתפארת הדו־קיום, ומשום כך מסתערים עליו הח"כים הערבים הלאומניים ותומכיהם. במהלך הדיון סערו הרוחות, וחדאד הוצא מהישיבה, לקול זעקות ח"כ עאידה תומא־סלימאן מהרשימה המשותפת: "זה משת"פ, בוגד בעמו".
כבר בדיון אמר אחד הנוכחים שהדברים חמורים ביותר. אכן, מדובר בהסתה ברורה נגד חדאד, התרת דמו ממש. תגובתה הציונית של השכל ה"לאומית" הייתה המילים "אני מבקשת", ו"אתם טוחנים מים". את חדאד הוציאה, את המסיתה השאירה. רק שלא תאוים החניה חלילה; על חיי חדאד בוועדתה – שיאיימו חופשי.
נשוב לבני בגין, שקנה בחוסר יושר אזכור משלו. בגין, שפרש ב־1999 מהליכוד כדי לעמוד בראש האיחוד הלאומי, הודיע אחרי שהמפלגה נכשלה בבחירות שהוא מנהיג ציבור ללא ציבור, ופרש בכבוד. איך נפלו גיבורים. שנים אחרי כן הוא שב כמשוריין של נתניהו בליכוד, לאחר מכן התהפך כאחרון ה"נסיכים", וכעת הוא חונה במפלגתו השלישית אצל גדעון סער כפרלמנטר חסר מעש והצדקה, לצורך אחד בלבד: להתקיף בגסות את הליכוד ואת נתניהו.
בני בגין פוגע במורשת אביו פעמיים. ראשית, הוא מגן על קואליציה פוסט־ציונית של ערבים לאומניים ושמאל קיצוני – בדיוק אותו שמאל שמירר את חיי אביו בצעקות "רוצח" – ומתקיף את האופוזיציה הלאומית והמסורתית, שגיבושה היה משאת נפשו של אביו. מדובר בטרגדיה בקנה מידה ספרותי ממש. שנית, כשבגין האב הותש בידי שונאיו – שבשירותם משמש כיום בנו – הוא התכבד ופרש מהפוליטיקה. פעם התפוח הבגיניסטי נפל לא רחוק מהעץ, כיום הוא מתגלגל לחניה במפלס תחתון.
בשבועות האחרונים, כך נשמע ברחבי מגרש החניה הפוליטי, מתקיימים משאים ומתנים סודיים על מקומות בחניון הליכוד עבור נוטשים אפשריים מהקואליציה. עידית סילמן הייתה הזרזיף, כעת מתחיל השיטפון. החונים הסדרתיים, שמבינים שהמגרש הנוכחי עתיד להיהרס, מחפשים את החניון הבא.
תהיה זו טעות קשה להפוך את הליכוד לפתרון מצוקתם. ההפך הוא הנכון: גם בליכוד ישנם חונים מתמידים, שאינם מועילים במאומה כבר שנים; הם מזמן פוזלים החוצה מהכנסת, אלא שהם לא מוצאים שם תעסוקה עדיפה, ועד אז – חניה כבושה לא תשוחרר.
הכנסת והממשלה אינן פתרון תעסוקתי לאנשים חסרי חלופות. מי שמיצה את הפוליטיקה, צריך לפרוש. מי שפוזל החוצה, שיפנה את מקומו. מי שנוטש מפלגה וזהות אידאולוגית, שיודה בכישלונו וימשיך לעשות לביתו מחוץ לכנסת. לימין יש היום משימה לאומית: להתחדש מן היסוד, לא להתגמש בשירות עריקים סדרתיים, שמוזילים את הפוליטיקה. הזיכרון הציבורי אינו קצר כל כך, והכנסת איננה חניה לטווח ארוך בשירות האופורטוניסטים.
