כל מי שעיניו בראשו יודע שאירועי ההלוויה של העיתונאית שירין אבו־עאקלה היו מחדל. התמונות של עשרות שוטרים מכים את נושאי הארון, בלי קשר לכך שכמה מהם אסירים ביטחוניים לשעבר, גרמו לישראל נזק תדמיתי חמור ברחבי העולם. זו הסיבה שהוקמה ועדה לבדיקת האירועים, ועד לרגע זה קיים ויכוח בין גורמי הביטחון על הדרך שבה הדברים היו צריכים להתנהל. אולי הוועדה תגיע למסקנות חכמות וכך לא נחזור שוב ושוב על הטעויות האינסופיות הללו.
ביום ראשון תתקיים צעדת הדגלים המסורתית של יום ירושלים. המשטרה נערכת לאירוע עם 3,000 שוטרים, ועל פי הדיווחים גם לאפשרות של טילים מעזה. הנה מחדל בפוטנציה שאפשר למנוע אותו מראש, ברגע זה ממש. לפי התוכנית של המארגנים המצעד יפוצל: 8,000 בנים יצעדו משער שכם לכיוון הכותל, ו־8,000 בנות יצעדו לכותל משער יפו. כל אלפי האחרים יחגגו וירקדו בכיכר צה"ל ובסביבות שער יפו, מכיוון שעל פי הוראות הבטיחות שחודדו אחרי אירועי מירון – הכותל לא יכול להכיל יותר מ־16 אלף איש.
והשאלה היא למה. מדוע חייבים לקיים את הצעדה של הבנים משער שכם דרך הרובע המוסלמי לכותל. שער שכם הוא אולי מוקד המתיחות הישראלי־פלסטיני האלים ביותר בשנים האחרונות. המדרגות שיורדות אליו הפכו לסמל. אירועי מצעד הדגלים סביב שער שכם, לצד העימותים על הר הבית ושייח' ג'ראח, כבר הובילו למלחמה אחת, ועכשיו מאיימים בעזה במלחמה נוספת אם הצעדה תעבור דווקא בשער שכם.
אם ירושלים לא תחולק בין ישראלים ופלסטינים, בעוד עשר שנים ישקיף על צעדת הדגלים ראש עיר פלסטיני מהמרפסת של בניין העירייה הישן בכיכר צה"ל
אלפי הצועדים ברובע המוסלמי מאלצים עשרות בעלי חנויות לסגור אותן על מנעול ובריח, ואת מאות התושבים להסתגר בבתיהם ולהציץ משם אל הדגלנים שעוברים בחצר שלהם. למה חייבים את הפגנת הכוח הזו, אם הצועדים יכולים להגיע לכותל במסלולים נפרדים? מה יקרה אם 8,000 הבנים יצעדו משער יפו דרך הרובע היהודי לכותל ו־8,000 הבנות יצעדו משער יפו לכותל דרך הרובע הארמני, שם הדרך רחבה ושקטה הרבה יותר? האירועים הללו לא לאומיים מספיק עם כל האלפים שיחגגו את יום ירושלים לאורך החומות? למה לשחק באש אם אפשר להחביא את הגפרורים?
אבל הצועדים מתעקשים והמצעד יעבור ברחוב הגיא בכל זאת. עמותת "עם כלביא" שמארגנת את מצעד הדגלים טוענת כי "השמאל והערבים שמתנגדים לכך שדגל ישראל יצעד במזרחה המשוחרר של ירושלים, מטרתם אחת: חלוקת ירושלים". אני הייתי משנה קצת את הטקסט. "אנשי השמאל שמתנגדים למצעד הדגלים בשער שכם רוצים למנוע אסון בטווח הקצר, להיפרד מהשכונות והכפרים הערביים – ולהציל את ירושלים בטווח הארוך".
ביום ראשון הצטרפתי לסיור שיזמה תנועת "ריבונות" במזרח ירושלים. התנועה של יהודית קצובר ונדיה מטר מתריעה כבר שנים ארוכות על אובדן הריבונות בעיר. את הסיור הדריך מטעם התנועה ידידי ברוך ידיד, הפרשן לענייני ערבים בערוץ 14. הטענה העיקרית שלו היא שישראל מאבדת את המשילות בעיר בגלל השינויים הדמוגרפים, ההגירה השלילית, הבנייה הבלתי חוקית המסיבית והלא נגמרת בשכונות הערביות, וההשתלטות של הרשות הפלסטינית, חמאס, והתנועה האסלאמית בארץ, בירדן ובטורקיה על הר הבית וסביבותיו.
פגשנו גם את חיים סילברשטיין שהיה נחרץ יותר. סילברשטיין, יליד דרום אפריקה, החליט לפני עשרים שנה להציל את ירושלים כמשימת חיים. הוא הקים תנועה שנקראת "אם אשכחך" שמרכזה בבית ויטנברג, הבית שקנה בזמנו אריאל שרון ברחוב הגיא, במסלול שבו יעברו החוגגים ביום ראשון. לפי סילברשטיין, ב־25 השנים האחרונות עזבו את ירושלים קרוב ל־450 אלף איש ורק 260 אלף היגרו אליה. במצב האיזון הדמוגרפי הנוכחי, הוא אומר, גם אם יהיו שינויים פה ושם, הרי ש"בעוד עשר שנים יהיה בירושלים ראש עיר ערבי בתמיכת חמאס".
בבחירות המוניציפליות האחרונות, מזכיר סילברשטיין, רצו למועצת העיר בירושלים שתי רשימות ערביות, בראשן עמדו פלסטינים מתונים, אך הן התמודדו בניגוד לדעת הרשות הפלסטינית ולא זכו לשום הישג. סילברשטיין טוען, וכדאי לשים לב לדברים, כי ההשתתפות של רע"ם והתנועה האסלאמית בקואליציה הנוכחית עשויה לשנות פרדיגמות גם אצל הפלסטינים ביו"ש ובמזרח העיר. רע"ם שברה את הטאבו על השותפות בשלטון עם הציונים, והיום יושבת בקואליציה וסופרת עשרות מיליארדים. "הפלסטינים בעיר רואים את רע"ם ואומרים למה לא אנחנו", אומר סילברשטיין.
סילברשטיין, תנועת ריבונות וגורמים אחרים מבקשים לשנות את הפרופורציה הדמוגרפית בירושלים מ־60 אחוז יהודים ו־40 אחוז פלסטינים היום, ל־85 אחוז יהודים ורק 15 אחוז פלסטינים בעתיד. הפתרון שהם מטפחים נקרא "ירושלים רבתי". מעבר לגדר הביטחון שהוקמה במזרח העיר ב־2005 חיים לפי ההערכה קרוב ל־150 אלף פלסטינים, ואולי יותר. הם גרים בשכונות ענק כמו ראס־חמיס, קלנדיה, כפר־עקב ומחנה הפליטים שועפאט. סילברשטיין מבקש להפוך את השכונות הללו לערים עצמאיות, וכך לשפר את מצבן ובעצם לשלול מהתושבים את זכות הבחירה לעיריית ירושלים.
במילים אחרות, אלה יהיו ערים פלסטיניות חדשות בתוך שטח ישראל עם תושבים בעלי תעודת זהות כחולה, במה שנקרא מטרופולין ירושלים. ההתחכמות הדמוגרפית הזו לא מקובלת על כל אנשי הימין, שרואים במהלך כזה חלוקה למעשה של ירושלים המאוחדת, אבל היא מאירה היטב את הבעיה. אם ירושלים לא תחולק בצורה כזו או אחרת בין ישראלים ופלסטינים, היא תאבד את הרוב היהודי והציוני. בעוד עשר שנים, על פי החזון של סילברשטיין עצמו, על מצעד הדגלים ישקיף ראש עיר פלסטיני מהמרפסת של בניין העירייה הישן בכיכר צה"ל.
את ירושלים אי אפשר לחלק יותר. אי אפשר להעביר בתוכה גבול בינלאומי. ובכל זאת, גדר הביטחון שחוצה את העיר עשתה עימה חסד גדול, ואת כל השכונות שנותרו מעבר לה עדיין אפשר לנסות להעביר לרשות הפלסטינית. אני בעד להעביר לרשות גם את כל הכפרים והשכונות בתחומי ירושלים המוניציפלית שעדיין אין בהם התיישבות יהודית: ריכוזים עצומים של אוכלוסייה פלסטינית כמו עיסאוויה, בית־חנינה, צור־באהר ואום־טובא ייפרדו מאיתנו לעד. שכונות אחרות במזרח העיר, שבהן האוכלוסייה היהודית והפלסטינית מעורבבת זו בזו, אי אפשר לחלק עוד.
חיים רמון הציג בעבר תוכנית דומה תחת השם "ירושלים יהודית". בימין מתנגדים כמובן לתוכנית הגדולה הזו. חיים סילברשטיין אומר כי חלוקה כזו תיצור רצף של שכונות ערביות מרמאללה ועד בית לחם, מעין רצועת עזה בתוך ירושלים. אבל יש הבדל: הכוונה היא להגיע לחלוקה כזו תוך הסכם עם הרשות, מה שלא קיים בעזה. וגם בלי הסכם: תמיד עדיף לראות את רצועת עזה מבחוץ מאשר לראות אותה מבפנים.
