הסירו את הדגל הישראלי, קפלו אותו. צבעי כחול־לבן מרגיזים את האויב. אל תעברו איתו ברחובה של עיר שחוברה לה יחדיו; אל תנופפו בו בחוצות יהודה ושומרון. פן תתבאסנה בנות פלסטין, פן תתכרכמנה נשות ערבים. הצניעו אותו מפאת כבודה של הנכבה, קִברו אותו תחת קווי 67'. חִדלו מהריקודים, חִדלו מהדגלים.
השתיקו את ההסתה הקוראת "עם ישראל חי", זה מנוגד לדעת מועצת השורא, לשאיפת המתנכל. חדלו מהפרובוקציה הלאומית, משירי תקווה ואמונה. הֱיוּ כובש מתייסר, מתנצל, מתאבל באבלו של רודף. אל תצדיעו לדגל, אל תסגדו לסממני מגן דוד. אל תתנו לחתיכת בד להגדיר אתכם, לנהל אתכם. זו המאה ה־21, למען השם.
הכילו את הדגל הערבי, קבלו אותו. צבעי ערב מרגיעים את האויב. תנו לדגל הזה להתנוסס בגאווה בהר הבית שבידינו. לבקר באקדמיה מפריחת שממת הנגב, לירוק לבן־גוריון בפרצוף. הצדיעו לפורעים הקוראים להשמדתנו, כבדו את מנהג המקומם. אל תעצרו ואל תסירו את חרפת העבירה על החוק.
אל תתנו לחתיכת בד לעמוד בינינו, להחריב במחי הסתת טרור את הרמוניית אוסלו, את אשליית האורי־אבנרים לדורותיהם. אל חשש, גם הדגל שלנו כבודו במקומו, ויש לו שעת עדנה משלו. צאו, הרימו אותו לראש התורן בימי זיכרון וכאב. עִטפו בו ארונות קבורה של גיבורי ישראל. תִמכו בזיקוקים הנישאים השמיימה בשעת הלוויות, בחלוקת הסוכריות בכפרי האויב. עוד לא אבדה תקוותם, למען השם.
בני חורין אמיצי לבב
דגל הטריקולור בא לעולם בצד המהפכה הצרפתית. שלושת צבעיו – כחול, לבן, אדום – באו לסמל את עקרונות המהפכה: חירות, שוויון, אחווה. אזרחי צרפת המשוחררת ממשטר מלוכני לא הסתפקו בהנפתו במקומות המקובלים, אלא הפכו עצמם לתרנים ניידים. שלושת צבעי הדגל התנוססו על זרועותיהם, בסרטים על מצחם ובציורי רחוב.
עם תבוסתו של המצביא הדגול נפוליאון ושובה של המלוכה, דאג בית בורבון להמיר את הסמל הלאומי בדגל מלכותי שנשא את פרח האירוס, אבל 15 שנים אחר כך, ב־1830, החזיר המלך לואי פיליפ עטרה ליושנה כשהעלה על נס את הטריקולור ואת הערכים הלאומיים שסימל.
כעבור 101 שנים, כשהיא כבר חוגגת 155 להיווסדה, בחרה ארה"ב את "הדגל זרוע הכוכבים" להמנון הלאומי שלה. המשורר־החובב פרנסיס סקוט קי כתב אותו במהלך מלחמת 1812 בין ארה"ב לבריטניה, כשהוא נפעם ממראה דגל ארה"ב ששרד הפגזה בריטית בת 25 שעות על בולטימור. עד עצם היום הזה אמריקה המודרנית, מדינת כל אזרחיה, מחסירה פעימה בגאווה לאומית נוכח הדגל שלה.
בריטניה וארה"ב כבר מזמן אינן אויבות, הן אפילו שותפות בלא מעט פרויקטים מדיניים, כלכליים ותרבותיים, ובכל זאת שורות הבוז נגד האויב השחצן לא הוסרו מהגרסה המלאה של המנון האימפריה החדשה. "דמם הנשפך את הדומן טיהר, וימחה רשעתם משבילי עֲפָרָהּ, אף מקלט לא יהי לעבדי הצורר, מאימת מנוסה או מבור הקבורה, מנצח נישא נס פסים וכוכב! מעל שמי המולדת אשר כה נאהב, ארץ בני החורין אמיצי הלבב" (בתרגום דני אורבך).
ואצלנו? אצלנו נגנזים שירי "שאו ציונה נס ודגל", מוכרים את ערכי דגל מחנה יהודה בדוכני גזלן בשוק. לאומיות ישראלית מוגדרת כפרובוקציה, לאומנות ערבית כזכות בסיסית. המגנים את הריקודגלים הם המפרגנים באוניברסיטת בן־גוריון למצעד דגלי אש"ף המכונים דגלי פלסטין.
עם עליית הפוסט־לאומיות ירד דגל ישראל לחצי התורן, וסמל המדינה נרמס ויתבזה. דגל הלאום – זה המחבר סביבו את העם, זה שלוחמים יוצאים לקרב בשמו, זה שמדינאים מצדיעים לו – דורש לפתע הצדקה קיומית ונימוק מספק. ואולי בדיוק שם נמצאת התשובה לחידה איך הגענו עד הלום. הסמל המאחד הפך בעיה לא בגלל הסמל, אלא בגלל האיחוד. מי שמבקש להחליף את העם, את ההיסטוריה שלו, את ההיסטוריה של האויב הקרוב למקום מגוריו, ממילא לא מרגיש הזדהות כלשהי עם מה שמקרב בינו לבין אחיו. אין לו עניין להיות יותר מדי ישראלי. כבר 55 שנים הוא מתנצל על שניצח בקרב, על ששרד התקפות איומות ונוראות. ההמנון שלו הוא "אל תקרא לי עם, אני רק בנאדם". צבע הדגל שלו לבן.
המשורר־העיתונאי נח רוזנבלום, שחתום על המילים המרגשות של "שאו ציונה נס ודגל", ביטא בו את תקוות הקונגרס הציוני מראשיתו: איחוד הקרעים השונים של העם היהודי הפזור ברחבי תבל, והובלתו יחד לארצו קוממיות. הוא רענן את מילותיו של ירמיהו הנביא, שיבץ כמה מתהילים ומדם ליבו, וקרא ליהודי העולם להרים ראש בגאווה לאומית ולשוב הביתה. יחד. "יחד נלכה נא, נשובה ארצה אבותינו, אל ארצנו האהובה, ערש ילדותנו… אז עַם נהיה כמו היינו, מנו יתד פינה. אז אך שחוק יימלא פינו, ולשוננו רינה". המחיר היה ידוע גם אז. האויב היה מוגדר היטב. "אל נא יבוא מורך בנו מפני חרב יונה", ביקש רוזנבלום, "ניקח לנו מה שלנו, נישא נס ציונה".
אזרחי ישראל, ברובם המוחלט, מזדהים עדיין עם מילות השיר, לא מתביישים לנצח בקרב. אולם קומץ אקדמי יהיר וגבה מצח מצליח לשנות סדרי בראשית, להעלות את היהודי והישראלי לדוכן הנאשמים. להתנצל לאומית, לטשטש נוכחות, להשפיל מבט וחזון. ביבשת אחרת, רחוקה מכאן וקרובה לליבנו, אומה מתקדמת ונאורה אימצה את שירו של פרנסיס סקוט קי, שם כתב: "בברכת ניצחון ושלום מבקשים, להלל השליחות ששמרתנו עד כאן, הפכתנו אומה, ונכריז ברמה: אם הצדק איתנו, נכבוש בעוצמה!, 'מבטחנו באל!' לעולם כעכשיו, מנצח נישא נס פסים וכוכב, מעל שמי המולדת אשר כה נאהב, ארץ בני החורין אמיצי הלבב".
אם רק תאמץ ישראל את הרוח הבוטחת בא־ל ובעצמה; אם רק תזכור את מטרתה הצודקת, לא תבוש בכיבושיה הקיומיים, לא תושיט למרצחיה לחי שנייה – אז, אולי אז עוד לא אבדה התקווה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
