בחורי ישיבה הם טיפוסים בודדים מאוד. רק כלפי חוץ הם נראים איזו קבוצה ענקית כזו ומגובשת, אבל בעומק־בעומק כל אחד יש לו את העולם שלו ואת הטרדות שלו ואת הדיכאונות שלו. ממש כמו בקלישאות, בחור הישיבה הבודד צריך לפעמים בסך הכול יד תומכת או עין טובה, או איזו צלחת מרק שיש בה אהבה כדי לפתור את המשבר (במלעיל) הרגעי. הבעיה היא שבחורי ישיבה לא יודעים לבקש את העזרה הזו. אני זוכר את עצמי בתור בחור ישיבה במשבר, עושה הכול כדי לפתור אותו ביני לבין עצמי. אולי כי חשבנו שתמיכה נפשית או עידוד אלה לא פרקטיקות ישיבתיות מספיק, אולי לא גבריות במיוחד, ואולי באופן כללי – ספאסט נישט להשתבלל ככה באמצע החיים. איך המשגיח אצלנו היה אומר בגאונות: אתה במשבר? תלמד תורה! אתה במשבר בגלל שלמדת תורה? תלמד עוד תורה! ואם יש איזה בחור ישיבה עלי אדמות שהמשפט הזה אי פעם חיזק לו את המורל אני רץ לקבל ממנו ברכה.
את כל ההקדמה הזו כבר כתבתי פה בטור בכל מיני ניסוחים, אלף פעמים. ושלא תבינו, אני בעד לכתוב אותה עוד אלף פעמים כי נפש האדם היא דבר שברירי ונפשו של הישיבוחער היא דבר עוד יותר שברירי, וחשוב חשוב חשוב לשים לב אל הנשמות שסביבנו, והפעם אני רוצה לספר על רחל, אמא של רוני.
כשרחל אמרה לי שבעיניה עדן זה שם יפה, האמנתי לה בכל ליבי למרות שאף פעם לא האמנתי לאף אחד שאמר לי את זה
כשהייתי במשבר בסביבות ועד שלישי בישיבה גדולה, הזדמנתי באיזה ליל שישי לעיר התורה בני־ברק. כבר לא ממש זוכר את מטרת הביקור אבל כן זוכר שעברתי בפוניבז׳ ובאיצקוביץ׳ ובשאר האטרקציות המקומיות שיש לעיר להציע, ומתישהו רוני התקשר ואמר לי, מה אתה עושה בבני־ברק? ואמרתי לו, בוא'נה, מאיפה אתה יודע שאני בבני־ברק? אז רוני אמר לי, כשאתה בבני־ברק כולם יודעים שאתה בבני־ברק, וחוץ מזה אל תשאל שאלות ותבוא לצלחת צ'ולנט חם שאמא שלי הכינה. והרי אין בחור ישיבה ראוי לשמו שיסרב לצלחת צו׳לנט באף אחד מימות השבוע, כל שכן בליל שישי, כל שכן בבני־ברק עיר התורה.
אז הלכתי ברגל לבית של רוני, שהיה בקצה של איזו עלייה משונה מאוד שנקראת סמטת בן פתחיה, אם אני זוכר טוב. רוני פגש אותי מתחת לבניין וליווה אותי במדרגות המטפסות לבית.
ככל שעלינו, ריח הצ'ולנט הביתי אפף את אפנו ואת ליבנו ונשמתנו. הייתה בו, בריח הזה, כל הנחמה שהייתי זקוק לה, וזה עוד לפני שהבאתי כף אחת אל הפה. רחל, אמא של רוני, פתחה לנו את הדלת בחיוך חמים ואמרה, ברוך הבא עדן. ואני התביישתי קצת אבל בבית הייתה אווירה נעימה וטובה, וברגע הפשרתי והשארתי מחוץ לדלת את כל היגונות הישיבתיים שלי ואת כל המשברים המדומים וגם את אלה שלא. ורחל הגישה לנו שתי קערות מהבילות אל מרפסת הגג שלהם, ואנחנו אכלנו והתנחמנו, ואכלנו והתנחמנו, ושתינו בירה, ורחל מדי פעם עברה בחיוך ושאלה אותי כל מיני שאלות אמיתיות כאלה כמו ״מה שלומך?״ למשל. ואני כותב אמיתיות כי כשרחל אמא של רוני שאלה אותי מה שלומי הרגשתי שהיא באמת רוצה לשמוע מה שלומי. וכשהיא אמרה לי שבעיניה עדן זה שם יפה, אני האמנתי לה בכל ליבי למרות שאף פעם לא האמנתי לאף אחד שאמר לי שעדן זה שם יפה.
אחרי הפעם הזו בליל שישי העוטף ההוא בגג של רוני, פגשתי את רחל עוד פעם אחת, בחתונה של רוני, שהיה בן הזקונים שלה. ניגשתי אליה אחרי החופה ובירכתי אותה במזל טוב וסיפרתי לה איך אותו ליל שישי צרוב לי בזיכרון בתור חוויה כל כך אנושית ופשוטה וכנה ורואה. וראיתי איך רחל מתרגשת כשאמרתי ׳חוויה רואה׳ למרות שזה ביטוי משונה. אבל לרחל היו עיניים. כמה שזה נשמע טריוויאלי. לרחל היו עיניים שבהן היא הייתה רואה. מקווה שהבנתם אותי.
ביום ראשון האחרון התמוטטה רחל במפתיע ונפטרה תוך זמן קצר. בשבעה זרמו לבית המשפחה אינספור בחורי ישיבות מכל מיני חורים, כולם סיפרו על הרגע הזה שרחל, האישה הגדולה והטובה, נתנה להם להרגיש שהיא רואה אותם בעולם. גם לי הספיק ביקור אחד, באיזה ליל שישי רחוק, כדי לקבל מושג של טוב לב אמיתי. של זולת. של עין רואה. אני מודה על הרגע הזה, ומודה על רוני שהוא חבר שלי ואני מתקשה לנחם אותו. באמת. לפעמים נדמה שאין נחמה בעולם. לפעמים נדמה שישנם אנשים שרק לאחר מותם אפשר להרגיש היטב את הלב החי שלהם פועם חזק.
לעילוי נשמת הגברת רחל אפטר זצ״ל.
