בחג שבועות האחרון זכיתי ללמד תורה בירושלים. האנשים המתוקים בבית אבי חי הזמינו אותי להעביר שיעור תורה אינטימי ומתמשך, מאחת עשרה בלילה, עד ארבע לפנות בוקר. חמש שעות ברצף, פור גאד סייק. שעה לכל חומש. המבנה של חמשת השיעורים היה פשוט. אני בחרתי את הפרשיות האהובות עליי בכל חומש, קראתי אותן בקול, ואז הסברתי לקהל הלומדים למה הן כל כך מרגשות אותי.
התחלתי את השיעור בפרק א' בבראשית, בסיפור בריאת העולם. הטענה שלי הייתה שכמעט בכל אחד מימי הבריאה יש פער בין התוכנית האלוהית לבין הביצוע שלה. ביום השלישי, למשל, אלוהים רוצה לברוא "עץ פרי עושה פרי" (כלומר שגם לעץ עצמו יש טעם), אבל מתפלק לו סתם "עץ עושה פרי". ביום החמישי לבריאה, אלוהים רוצה לברוא את שרצי המים ואת העופות, אבל הוא בורא, מלבדם, גם את "התנינים הגדולים". פור גאד סייק.
והיופי הגדול, כך אמרתי בשיעור, הוא שה"פשלות" המתפלקות הללו, הפערים המביכים האלה, בין התוכנית האלוהית לבין הביצוע שלה – לא מצערות את אלוהים בכלל. להפך. אלוהים של פרק א' בבראשית הוא אלוהים מבסוט. שוב ושוב מדגישה התורה – וירא אלוהים כי טוב. וירא אלוהים כי טוב. היא מדגישה את זה כדי שנבין שגם אם הדברים טיפה מתפקששים לאלוהים, גם אם הם לא הסתדרו בדיוק כמו שהוא דמיין, הוא עדיין יודע לשמוח בהם. הוא עדיין חושב שהם טובים מאוד.
ואם אלוהים מסתדר כל כך טוב עם תקלות ופקשושים, יש מצב שגם אנחנו צריכים ללמוד ממנו. יש מצב שגם אנחנו צריכים לדעת לשמוח כשהחיים לא מתנהגים אלינו כמו שרצינו. וכשהתורה כותבת, בסוף ימי הבריאה הלא מושלמים, וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, היא גם רומזת לנו להיות קלים יותר עם עצמנו. לחגוג את חוסר השלמות של ההוויה. ולקבל בלב פתוח את התקלות הקטנות והגדולות של החיים.
*
עשר דקות אחרי שהשיעור התחיל, אחרי שכבר למדנו שלוש או ארבע פרשיות, אחד המשתתפים בקהל הרים את ידו, ומיד התפרץ לדבריי ואמר, תסלח לי, אבל אני לא מבין מה אתה עושה פה בשיעור הזה שלך, אני לא מבין, יש לך בכלל כבוד לספר הזה, יש לך משהו אחד טוב להגיד עליו, אני לא מבין, למה אתה לומד תורה בכלל, אני גם רואה שאין לך כיפה על הראש, הא, ותגיד, הוא השתלהב פתאום, למדת פעם רש"י, למדת פעם פרשנים, אני לא מבין איך אתה יכול לקרוא את התורה ככה, בכזה זלזול, בכזאת זילות, אני לא מבין את השיעור הזה, אני לא מבין אותך. אין לך בכלל כבוד לכלום. הא.
בחדר הלימוד השתררה דממה מלחיצה. ובצדק. זה היה רגע מוזר ומביך. האיש הזעוף שילח בי מבט נוקב. ואני הזעתי בגב התחתון, בלעתי את הרוק, והתחלתי לענות לו. תראה, אמרתי, אני לומד את התורה ברצינות כבר שתים עשרה שנה. למדתי אותה מפי פרשנים. למדתי אותה מפי רבנים. ולמדתי אותה גם בעצמי. אני והטקסט. אחד על אחד. אבל דווקא החוויה הזו, של הלימוד האישי, הפשוט, הלא מתווך, היא זו שקירבה אותי לספר הספרים. היא זו שהפכה את התורה לכל כך משמעותית עבורי. היא זו שגרמה לי לכתוב עליה ספרים. היא זו שגורמת לי, עד היום, לגשת אל פרשת השבוע עם ניצוץ בעיניים. כי המילים כל כך טובות ויפות. לא צריך את רש"י כדי להתמוגג מהן.
והשיעור הזה, שאליו נקלעת, הוא בסך הכול ניסיון שלי להעביר את הניצוץ הזה הלאה. להפוך את התורה לעסיסית ורלוונטית, גם בעיני אנשים אחרים. אני קורא את פרק א' בבראשית כפרק שעוזר לנו לצלוח את החיים האלה. אני קורא את פרשיית ה"עזר כנגדו" שבסוף פרק ב', כטקסט שעוסק בבדידות הקיומית של בני האדם בעולם. ודרך הקריאות הללו, התורה משפיעה לי על החיים. היא מאפשרת לי לבחון את עצמי. ולצלול אל השאלות הגדולות שמעסיקות אותי. ואם זה נקרא "לא לתת כבוד לספר", אני לא יודע מה כן.
*
הגבר הזעוף צמצם את עיניו. התשובה שלי לא הניחה את דעתו. אחרי כמה דקות הוא קם מהכיסא ויצא מהשיעור בהפגנתיות. זה היה קצת מצחיק וקצת עצוב. רגע לפני שהוא יצא, קראנו ביחד את פרק י"ב, ואת קריאת ה"לך לך" המפורסמת של אלוהים. ניסיתי לטעון בפני הקהל שהדרישה ה"דרמטית" של אלוהים מאברהם, לעזוב את מולדתו ולעלות לכנען, היא דרישה קצת מצחיקה. שהרי כמה פסוקים קודם לכן אביו של אברהם, תרח, כבר עזב את מולדתו, וכבר היה בדרכו לכנען. כך שהדרישה של אלוהים מאברהם, היא בסך הכול, ללכת בדרכו של אביו.
אבל בעיניי הדרישה הזו דווקא דרמטית מאוד. כל מי שיש לו הורים יודע כמה בגרות נדרשת כדי לא למרוד בהם. כמה מורכב "ללכת בדרכם". ולא לחתור תחתם, או להתנגד להם. זו הדרישה המרגשת של אלוהים מאברהם. זה ה"לך לך". תמשיך את מה שאבא שלך התחיל. וזה מזכיר לי גם את הרש"י הראשון על התורה, שמתחיל במילים – "אמר רבי יצחק". רבי יצחק, בהקשר הזה, הוא אבא של רש"י. כך שאת הפירוש המופתי שלו על התורה, רש"י מתחיל עם כבוד גדול לאבא שלו. זה יותר חשוב לו מהכול.
האיש הזעוף כבר לא שמע את הדיון היפה שהתקיים על ה"לך לך" של אברהם, או על הפירוש המרגש של רש"י. הוא כבר הלך. הוא היה עסוק במלחמות הקודש שלו. שמותירות את ספר הספרים, הרחק הרחק מהלב, מאחורי ויטרינה מוגנת ובטוחה. הוא הלך. בלי לדעת שאינטימיות היא קדושה. שקריאה היא מפגש. הוא הלך, כדי לא להתמודד עם האמת הצלולה. מי שאוהב את הקודש נוגע בו. זה ככה פשוט.
