ירושלים משוחררת כבר 55 שנים, אבל נפשם של יהודים רבים מדי עדיין תחת כיבוש. בימים האחרונים הם מנצלים את אחיזתם הרבה בתקשורת כדי לשדר את התבהלה המסורתית: אוי ויי, צעדת הדגלים, מה יהיה?
הצעדה שכה מפחידה אותם, כדאי להזכיר, נוצרה כאירוע הודיה שנתי כבר בשלהי שנות השמונים. ריקוד הדגלים, קראו לה. איתמר בן־גביר היה אז בקושי בר מצווה. המארגנים דאז, ובראשם יהודה חזני ז"ל מחוגי מרכז הרב, קיוו להשתתפות של כל חוגי הקשת הציונית. אומנם התקווה הזו נכזבה, בין השאר מפני שהחילונים כבר לא רוקדים הורה, אבל הרעיון המקורי עדיין תקף: כולם אמורים להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, גם השמאלנים.
יצחק רבין ומוטה גור שחררו אותה בשעתם בפקודת ממשלה שבראשה עמדו סוציאליסטים גמורים, אפילו לא תלמיד אחד של הרב קוק.
אחד האלופים הראשונים שהתייצבו אז בכותל, שעה קלה אחרי אלוף הרב שלמה גורן, היה סגן הרמטכ"ל חיים בר־לב. בהקלטות שנותרו מהיום המפעים ההוא, אפשר לשמוע אותו שמח ומאושר. בנו, עמר בר־לב, איש האגף השמאלני בממשלה הנוכחית, הוא שהכריז בשמה כבר בשבוע שעבר על ההחלטה לאשר את קיום צעדת הדגלים בתוואי המקורי דרך שער שכם. אין ספק שעשה זאת אחרי היוועצות בראש הממשלה בנט ובשרים לפיד וגנץ. מצד אחד הם העדיפו ששר זוטר יחסית יפרסם את ההודעה, כדי להימנע מדרמטיות מיותרת, מצד שני רצו לשדר קונצנזוס ולמנוע את התסיסה הכרוכה בדחיית ההחלטה לרגע האחרון.
האם חמאס או זרוע טרור פלסטינית אחרת יגיבו באלימות? יכול להיות. ארץ ישראל נקנית בייסורים. אך ניסיון תשפ"א מלמד שהחשש מאלימות מייסר ומסוכן יותר. הצעדה אז בוטלה ברגע האחרון תחת איומי חמאס, מה שלא מנע ירי רקטות לעבר העיר. לא רק ירושלים בערה, גם לוד, רמלה, יפו ועכו. שוב למדנו בדרך הקשה שאחיזה איתנה בירושלים היא תנאי הכרחי לאחיזה בשאר חלקי הארץ. כי מציון תצא תורה, ומירושלים בשורת ריבונות. צעדת הדגלים היא דרך נאה ביותר להשמיע אותה, ואם אין ברירה – על אפו ועל חמתו של הממשל האמריקני, שמתנדב להשתתף במצג התבהלה הנ"ל. ירושלים של זהב, לא של אנתוני בלינקן. ממשלת ישראל 1967 שחררה אותה בלי אישור מוושינגטון, ממשלת ישראל 2022 מחויבת לשמור עליה.
