בשבועות האחרונים התחולל מיני סערה בציונות הדתית, סביב האפשרות שראש הממשלה נפתלי בנט יוזמן לעצרת של ישיבת "מרכז הרב" בליל יום ירושלים. בישיבה נוהגים להזמין מאז ומעולם את ראשי המדינה, ובנימין נתניהו כראש ממשלה היה אורח מרכזי באופן קבע. ברקע הזעם על בנט בימין ובהתיישבות, ריחפה באוויר השאלה האם בישיבה ידבקו במסורת ויזמינו את ראש ממשלת ישראל, אך לפני כשלושה שבועות פורסם כי הוחלט שלא להזמין אותו.
ביום רביעי דיווח העיתונאי דביר עמר כי עד הימים האחרונים אנשי בנט עוד לחצו על רבני הישיבה במטרה לקבל הזמנה, מתוך רצון לזכות בלגיטימציה כלשהי במגזר. סביר להניח שאם בנט היה מגיע למרכז הרב הוא היה מתקבל בקרירות במקרה הטוב או בקריאות בוז במקרה הסביר יותר, ויכול מאוד להיות שגם אם הייתה מתקבלת הזמנה הוא היה בוחר לוותר עליה. יותר מזה, בנט השתתף השבוע באירוע יום ירושלים במדרשת לינדנבאום, עם קהל מכיל יותר מבחינתו, כמעין אלטרנטיבה, ממשית ואולי גם רוחנית, בעולם תורה מסוג שונה, נשי וליברלי.
העצרת ב"מרכז" הפכה עם השנים לשם דבר בקרב ראשי המדינה. מאז השנה הראשונה שלאחר שחרור העיר העתיקה, הקפידו בישיבה להזמין את כל ראשי ושועי ההנהגה – ראשי ממשלות, נשיאים ורמטכ"לים הקפידו להגיע מדי שנה למה שהפך להיות העצרת המרכזית ליום ירושלים. עם זאת, היו גם כאלה שבחרו לוותר – יצחק רבין, גם כרמטכ"ל וגם כראש ממשלה, שמעון פרס, אריק שרון, אהוד ברק ואהוד אולמרט. ראש הישיבה הנוכחי, הרב יעקב שפירא, אמר בראיון לאלישיב רייכנר במקור ראשון לפני שבע שנים כי "ההיסטוריה התגלגלה בצורה כזאת שיש כאלו שלא הגיעו. המגמה שלנו הייתה להביא את כולם, מתוך גישה שאומרת שתמיד עדיף לקרב ולא לרחק. היו אלינו פניות של כל מיני גופים שאמרו על אישיות מסוימת 'הוא עושה כך וכך, לא יכול להיות שתזמינו אותו', אבל המציאות הוכיחה שקירוב מועיל יותר מריחוק". נראה שהדברים כבר אינם רלוונטיים כיום.
כך או כך, העובדה שבנט לא הוזמן מאפשרת, אולי, מחשבה אחרת על יום ירושלים ועל הדרכים שבהן מציינים אותו. העובדה שהאירועים המרכזיים ביום חגה של בירת ישראל הם עצרת בישיבה עם נטייה חרד"לית, ומצעד דגלים שאומנם מהווה הצהרת ריבונות משמעותית, במיוחד השנה, לנוכח כשלי הממשלה והממשלות שקדמו לה בהפגנת המשילות במזרח העיר, אך צבוע בצבעים מסוימים מאוד, ורחוק כרחוק מזרח ממערב מרוב הציבור הישראלי, גם הציוני ואפילו הימני, מעידים על הכיוון שתפס היום הזה, בשנים האחרונות אך לא רק.
יום ירושלים סומן מאז ומעולם כחג של הציונות הדתית, אנשיה הם כמעט היחידים שמציינים אותו, גם בחגיגות כלפי חוץ וגם בבתי הכנסת, באמירת הלל ולעיתים בתפילת ערבית חגיגית. זהו לא יום חופש במשק ובמערכת החינוך, ועבור רוב הציבור הישראלי הוא כלל לא רלוונטי. הטקס הממלכתי היחיד שבו, העצרת בגבעת התחמושת, היא ציון זיכרון למלחמת ששת הימים ולנופלים בה, והדרך היחידה שדרכה מתחבר, באופן יחסי, הציבור הישראלי ליום ירושלים בשנים האחרונות, הוא הפיכתו ליום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה.
אם נפתלי בנט לא היה שקוע בקרבות הישרדות פוליטיים, העובדה שלא הוזמן למרכז הרב יכולה הייתה לאפשר לו מחשבה על יציקת תוכן אחר, ישראלי ויהודי, כזה שלא נתלה בציטוטים מהרב קוק ובשירת "עם הנצח לא מפחד", ליום ירושלים. שר התרבות חילי טרופר, שזכה לשבחים רבים על טקס המשואות המיוחד והשונה ביום העצמאות, בוודאי יכול היה יחד עם אנשי משרדו ליצור טקס או אירוע ייחודי ליום ירושלים, כזה שיאפשר פנייה לציבור רחב ומגוון, כזה שיעלה על נס את ייחודה של ירושלים לימינו.
הצעה נוספת, אומנם רדיקלית במציאות הפוליטית של מדינת ישראל אך לטעמי הכרחית, היא הפיכת יום ירושלים ליום חופש כללי במערכת החינוך ובמשק, ממש כמו יום העצמאות. לצורך הדוגמה, עיקר הפיכתו של ל"ג בעומר לחג ישראלי נבעה מיום החופש החל בו. כשעסוקים בטרדות הלימודים והעבודה היומיומיות אי אפשר לעצור רגע ולחשוב על משמעות היום, אבל חופש לכבוד חגה של ירושלים (אולי, כהצעה, במקום יום החופש המיותר לחלוטין באסרו-חג של שבועות), יאפשר מרחב תמרון רחב יותר במסגרת הניסיונות להשפיע על צביונו.
"נקודת הכשל" במרכאות כפולות, של היום הזה, הוא זיהויו הפוליטי המובהק עם הימין הדתי. בחוגי השמאל נרתעים מכל הקשר יהודי-דתי, שלא לומר משיחי, וקושרים, יותר ויותר בשנים האחרונות, את יום ירושלים עם כוונות משיחיות של גירוש הערבים ממזרח העיר והשתלטות על הר הבית. ירושלים סובלת מתדמית שלילית בציבור, בעידוד התקשורת שנוהגת לקראת כ"ח באייר לציין כמה ירושלים, ענייה, מסכנה, מתחרדת וננטשת – גם כשהמצב בשטח מראה את ההפך הגמור.
כדי לשנות את כל אלו, כדי להפוך את יום ירושלים לחג אמיתי של עיר הבירה, הוא חייב לצאת מ"מרכז" ומריקודי הדגלים. הם לא יילכו לשום מקום ויישארו חלק מהותי מהיום הזה, אבל כמו שחידון התנ"ך הפך לחלק משמעותי מיום העצמאות, לצד המנגלים, הטקסים והמטסים, גם יום ירושלים יכול וחייב להפוך למשהו כלל-ישראלי, או לפחות לשאוף לכך. זה לא יהיה קל, זה יצריך חשיבה מרובה, אבל את הכפפה הזאת צריך להרים, אחרת לא רק היום – אלא גם העיר עצמה על כל משמעויותיה, תהפוך לנחלתו של ציבור אחד בלבד. חג ירושלים שמח!
