איש השבוע שלי, וככל הנראה גם של לא מעט חיילי צה"ל משוחררים, הוא בני גנץ. האיש שהביא את הפשרה בחוק "ממדים ללימודים", והוריד את ראשי האופוזיציה והקואליציה מהעצים, הזכיר לכולנו איך נראית פוליטיקה נורמלית. גנץ לא עשה שום דבר חריג. עד לפני חמש־שש שנים, "דיל" כזה היה מעשה שבכל יום. מה קורה כשהקואליציה זקוקה לקולות האופוזיציה בחוק שאין סביבו מחלוקת אידיאולוגית? מנהלת מו"מ מזורז ומגיעה להסכמות.
התמורה ניתנת בנוסח החוק, כפי שקרה הפעם, או בתמיכה קואליציונית בסוגיה שחשובה לאופוזיציה. אבל הפוליטיקה שלנו התקלקלה, ולמען האמת לא רק שלנו. היעלמותה של תרבות ההסכמות היא תופעה עולמית. אפשר לראות אותה במדינות רבות באירופה, ובאורח קיצוני במיוחד בארה"ב. הבעיה היא שבמדינת ישראל, שהמשטר בה הוא קואליציוני קיצוני, אובדן היכולת להגיע להסכמות גוזר עלינו חוסר יציבות פוליטי ממאיר.
גנץ אינו פוליטיקאי מיומן. הוא גם לא ניחן בכריזמה, בקסם אישי או ביכולות ביטוי גבוהות. מלבד מראה מרשים, אין בו אף אחת מהתכונות שעושות אדם למנהיג טבעי. אולם המנהיגות שגילה שבוע שעבר, כשהציג בכנסת את הצעת הפשרה שלו, היא בדיוק מה שישראל זקוקה לו כעת; אנטיתזה לפוליטיקה שמציעים ח"כים כמו מירי רגב, שקראה השבוע לחבריה בליכוד להיאבק נגד הממשלה בלי להתחשב במחיר המאבק. "החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת והחלטנו להפיל את הממשלה, אז אין כאבי בטן על חיילים, על נשים מוכות או על מקרי אונס, כי כולם מבינים שזה הרציונל", אמרה בישיבת הסיעה.
האמת? אני לא מאמין לה. אבל גם אם הבטן של רגב כן כואבת – זה לא מספיק. הגישה שרואה במאבק להפלת הממשלה מטרה המקדשת את כל האמצעים – הורסת את הפוליטיקה הישראלית ומונעת ממנה למלא את תפקידה הראשון והחשוב ביותר: לשרת את האזרחים.
האשמה אינה נחלתו של צד אחד במערכת הפוליטית. הסירוב להתנהל במרחב של מו"מ והסכמות מאפיין את כל אגפי הפרלמנט הישראלי. לא לחינם הצעת הפשרה בחוק "ממדים ללימודים" לא הגיעה מלשכת ראש הממשלה נפתלי בנט, וגם לא מלשכתו של ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד. השניים שבויים לחלוטין במאבק נגד נתניהו ושאר מפלגות האופוזיציה, ושפת הפשרה זרה להם לחלוטין. היחיד מראשי הקואליציה שהמאבק באופוזיציה אינו הסעיף הראשון על סדר יומו הוא גנץ. לא לחינם הוא ששבר בסבב הקודם את חרם השמאל על נתניהו ונכנס עמו לממשלת החילופים. גנץ גם לא היה מי שפירק לבסוף את הממשלה הזו אלא דווקא נתניהו, שקיווה לייצב את שלטונו ומצא את עצמו עומד בראש האופוזיציה. הבו לנו עוד כמה גנצים, ראשי מפלגות שמוכנים להידבר, לחלוק וגם להסכים, ואולי יום אחד תצא מדינת ישראל מהמשבר שנקלעה אליו.
פרו מאלו
תג מחיר. אין דרך אחרת להגדיר את החלטת שופטת בית המשפט המחוזי בתל־אביב, מיכל אגמון־גונן, להטיל על המדינה הוצאות חריגות בגובהן לטובת מבקשת מקלט מאוקראינה. ההחלטה לחייב את המדינה לשלם לאישה ולעורכי דינה 20 אלף שקלים, בתוספת החזר אגרות מלא, משונה במיוחד לנוכח העובדה שהתיק כלל לא הוכרע לגופו אלא הסתיים בהסכמה בין הצדדים. אך אגמון־גונן לא היססה, וגבתה מהמדינה מחיר מלא על הכוונה המקורית להרחיק מישראל את מבקשת המקלט, תוך שהיא מוסיפה שיר הלל לעורכי הדין שייצגו אותה.
"במקרה זה נדרשה עבודה מרובה וחריגה, שכולה פרו בונו, בשעות לא שעות ובדחיפות. באי כוח המערערת פעלו בעניין זה מתוך חמלה אנושית, ורצון לסייע למי שברחה מהמלחמה. בנסיבות אלו אין זה סביר, על אף חזרת הרשות מההתנגדות לערעור, כי לא ייפסקו הוצאות בגין כל המאמצים שננקטו, ורק בשלהם, יודגש, נמצאת המערערת היום בישראל".
כזכור, מבקשת המקלט מאוקראינה, פליטה לכאורה, הגיעה לכאן דרך סלובקיה, ומהר מאוד התברר שאינה פליטה תמימה. מי שלכאורה ביקשה להיכנס ארצה עקב מוראות המלחמה באוקראינה, כבר ניסתה בעבר לקבל מעמד בישראל בתואנות שווא. בשנת 2017 נחתה בארץ וגם אז הגישה בקשת מקלט וסורבה. אף על פי כן היא נשארה בארץ בניגוד לחוק למשך ארבע שנים נוספות, והורחקה רק לאחר מעצרה ב־2021. לטענתה היא הכירה בישראל גבר שהיא מעוניינת להינשא לו, אף שבעבר הצהירה שהיא נשואה לגבר אוקראיני. ברשויות ההגירה העריכו, לא בלי בסיס, שגם הפעם לא מדובר בפליטה וביקשו לגרשה מיידית.
בית הדין למשמורת אישר זאת לנוכח ההיסטוריה העשירה של הגברת, אך משעה שהערעור על ההחלטה הגיע לשולחנה של השופטת אגמון־גונן – התהליך נבלם. השופטת הוציאה צו ארעי שמנע את הגירוש, ולא הסתפקה בדיון בתיק שהובא לפניה אלא הטיפה מוסר לרשות האוכלוסין וההגירה על מדיניותה הכוללת בנוגע לאזרחי אוקראינה. צו הארעי זכה לפרסום רב, משום שהשופטת בחרה לצטט בו עשר שורות תמימות מהשיר "פליטים. אנשים כלשהם" של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה. המדינה, שהבינה לאן נושבת הרוח, נאלצה לאפשר לאישה להישאר בארץ, וכעת תיאלץ גם לשלם, והרבה.
העובדה ששופטת המחוזי מנהלת מדיניות הגירה עצמאית חמורה דיה. העובדה שבחודשים האחרונים היא פסקה בעקביות בניגוד למדיניות ההגירה שקבעה ממשלת ישראל די בה כדי להטיל ספק במידת שיקול הדעת שלה. אולם ההחלטה "להתנקם" במדינה היא כבר בגדר חציית כל הקווים, ולא בפעם הראשונה. זו שופטת שכבר ספגה ביקורת חריפה מנשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, על כך ש"צפצפה" על הערכאות שמעליה, ובאופן כללי מגלה עצמאות מוגזמת בשלל תחומים. טוב יעשה שר המשפטים גדעון סער, יו"ר הוועדה לבחירת שופטים, אם יעצור את הפארסה הזו כעת, ויביא לוועדה לבחירת שופטים הצעה לסיים את כהונתה בהקדם.
לא הבעיה שלנו
הטבח בטקסס שבו נרצחו השבוע שני מורים ו־19 תלמידים העניק רוח גבית מחודשת למתנגדים להגדלת מספר נושאי הנשק הפרטי בישראל. כמו במקרים רבים, גם כאן זהו ייבוא מלאכותי של סוגיה פוליטית אמריקנית, ללא כל הבחנה במציאות הישראלית השונה בתכלית. הפער מתחיל כבר בנקודת המוצא. התיקון השני לחוקת ארה"ב מקבע את זכותו של כל אזרח לשאת נשק, אך במדינת ישראל הכלל הוא איסור על נשיאת נשק; ההיתרים הם החריגים. רוב כלי הנשק האישיים בישראל מוחזקים בידי אנשי כוחות הביטחון ובידי מאבטחים, שהשמירה על הביטחון של כולנו היא עיסוקם המרכזי.
מספר כלי הנשק המוחזקים ברישיון אישי בידי הציבור הישראלי איננו גבוה, ואף ירד לאורך השנים. בשנת 2009 היו בישראל כ־7.4 מיליון תושבים ו־185 אלף רישיונות לנשק פרטי – נשק פרטי אחד על כל ארבעים תושבים. בשנת 2021 גדלה האוכלוסייה לכ־9.3 מיליון תושבים ומנגד ניתנו רק 148 אלף רישיונות לנשק פרטי, וכך ירדנו לנשק פרטי אחד על כל 62 תושבים. בארה"ב, לשם השוואה, יש כנראה יותר כלי נשק אישי חוקיים מתושבים.
ממילא, הסקת מסקנות מהמצב בארה"ב למציאות הישראלית היא מופרכת. מקרי טבח בלתי מוסברים, הנפוצים כל כך בארה"ב, לא קיימים בכלל בישראל. הנגישות לנשק נמוכה מאוד, וגם אם תהיה הקלה בתבחינים, הגידול במספר כלי הנשק לא יתחיל להתקרב למציאות האמריקנית. במציאות ביטחונית קשה כשלנו יש בהחלט מקום לשקול הגדלה מסוימת של מספר כלי הנשק שבידי האזרחים. במיוחד בשעה שהניסיון מלמד שאין זה מהלך בלתי הפיך.
