לפעמים, כפי שהתברר שוב הפעם, גם את המובן מאליו צריך לומר בקול ברור. בית משפט השלום בירושלים הורה השבוע למשטרה לבטל צו הרחקה שהוציאה נגד שלושה יהודים שנעצרו בהר הבית אחרי שקראו קריאות "שמע ישראל".
במדינה שטוענת השכם והערב שהיא מכבדת את זכותם של בני כל הדתות להתפלל במקומות הקדושים, החלטה כזאת הייתה אמורה להיות בבחינת "כלב נשך אדם", ולא "אדם נשך כלב".
כעת, כשהמשטרה ערערה על ההחלטה – והערעור התקבל בבית המשפט המחוזי לאחר שלושה ימים – ברור לחלוטין שההחלטה הראשונית, דווקא בעת הנפיצה הזו, חשובה מאין כמותה.
כפי שציטט השופט ציון סהראי בהחלטתו, על פניו זהו "נון־אישיו". המפכ"ל, בכבודו ובעצמו ובקולו שלו, אמר ממש לא מזמן שהמשטרה מאפשרת "לכל תושבי המדינה והשטחים" להגיע להר הבית, להתפלל בו ולקיים את פולחן הדת.
בהתבסס על כך, ולאחר שקבע כי לא ניתן לראות בקריאת "שמע ישראל" משום עבירה פלילית, קבע בית המשפט שהתנהגות השלושה אינה מקימה חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביטחון הציבור או ביטחונו של אדם באופן שיש בו כדי להצדיק את הרחקתם מהמקום.
התגובות הנזעמות והחריפות להחלטה מצד הרשות הפלסטינית, חמאס וממלכת ירדן אולי מעוררות תחושת אי נחת כללית – אבל הן די צפויות. מבחינת הגורמים הללו, הר הבית וכל השטח שמסגד אל־אקצה הקדוש למוסלמים עומד עליו, שייך רק לערבים, ולישראל אין שום זכות לריבונות בעיר העתיקה ובירושלים בכלל. אולם התגובות הנדהמות של שרי ממשלת ישראל ושל בכירים במשטרה, החלטת המשטרה לערער על ההחלטה וקבלת הערעור בבית המשפט המחוזי – כל אלה אמורים גם אמורים לעורר את תמיהתנו.
חופש הפולחן, כפי שיודע כל תלמיד תיכון הלומד לבחינת הבגרות באזרחות, הוא מזכויות היסוד המהותיות והבסיסיות ביותר שנתונות לכל אזרח במדינה דמוקרטית. על אחת כמה וכמה במדינת ישראל, מדינת העם היהודי.
מדוע אפוא נטפלה המשטרה לשלושה יהודים שמלמלו שורת תפילה באחד מהמקומות הקדושים ביותר לעם היהודי? ואפילו חמור מכך – מדוע הולכים ומתרבים הדיווחים על הזעם במשטרה נוכח ההחלטה ונגד השימוש שעשה השופט בדברי המפכ"ל?
האם ייתכן שחופש הפולחן בישראל מוגבל רק לבני דת מסוימת? או שאולי הוא חל בכל שטחה של מדינת ישראל, למעט במקומות הקדושים ביותר לעם היהודי?
השאלות האמורות אולי מנוסחות ברטוריקה פולמוסית מעט, אבל האמת היא שהן מלמדות בעיקר על המצב האמיתי בשטח. נכון, אי אפשר להתעלם מהמתיחות הביטחונית השוררת בימים אלה בירושלים, בעיקר על רקע מצעד הדגלים המתוכנן. גם הניסיון לטמון את הראש בחול ולא להציב אל מול חופש הפולחן וחופש הדת אינטרסים אחרים שעלולים להיפגע, נידון לכישלון.
אבל פה בדיוק טמונה הבעיה המדאיגה מכול: אם הופעתו של משפט אחד הדן בחופש הפולחן ובחופש הדת, זכויות יסוד מובנות מאליהן, מסכנת עד כדי כך את ביטחון הציבור – נראה שהמצב בשטח חמור הרבה יותר משסיפרו לנו עד כה. אם הזכות הטבעית והבסיסית שנתונה לכל אדם, עוד הרבה לפני שהוא אזרח, מסוכנת עד כדי כך – חובתה של המדינה לומר זאת בפה מלא.
סלחו לי על ההשוואה, שאולי תיראה לחלקנו פופוליסטית, אך מבחינתי היא בלתי נמנעת: לו היינו שומעים על יהודי אזרח אירופה שנעצר כי מלמל "שמע ישראל" בקרבת מסגד באחת מבירות אירופה, היינו נזעקים נגד האנטישמיות החמורה.
אז נכון, המצב בהר הבית נפיץ הרבה יותר מזה שבמרבית בירות אירופה. ועדיין: אם באחד מהמקומות הקדושים ביותר לעם היהודי עלינו לחשוש מלמלמל כמה מילות תפילה, זה דורש בדק בית מעמיק ויסודי.
הכותבת היא משפטנית בתחום הפלילי והבינלאומי, ובעלת תואר מתקדם בביטחון ובדיפלומטיה
