מדי שנה ביום ירושלים מציינת מדינת ישראל גם את יום הזיכרון הממלכתי ליהודי אתיופיה שנספו במסעם לירושלים לאחר אלפיים שנות גלות, בהם חלמו, התפללו וקיוו לזכות לשוב לירושלים.
במהלך שנות ה-80 עזבה קהילה יהודית שלמה אשר התגוררה ברחבי אתיופיה בכפרים שונים ויצאה למסע רגלי לעבר סודן עם בשורה שדרכה בטוחה לירושלים. המסע שנמשך שבועות רבים גבה מחיר קשה שכלל אובדן אישי, משפחתי ונפשי. רבבות של משפחות אשר איבדו את יקיריהן ואף לחלקן נעדרים ונעדרות רבות.
כאשר מדברים על אובדן העומד על כ-4,000 נספים אשר הקריבו את חייהם על מנת להגשים את חלומם להגיע לארץ-ישראל, יש נטייה להאיר בזרקור את גבורתם של הגברים במסע המפרך ובמשימה הלאומית, וכך, מקומן של הנשים נשאר מאחור. מוחבא ומוצנע.
כמה מאיתנו נחשפו לגיבורות האלמוניות של חרות טקלה לגסה, אסרסי גטו סהלו גרמאי, אסרס דסלאי יוסף ועוד רבות אחרות? בקרב קהילת העדה האתיופית אולי יותר, אך בציבור הרחב של החברה הישראלית, סביר להניח שלא. נשים רבות שעברו מקרים של אונס, מאסר אלים ונוקשה, אובדן ילדים וילדות, לידה טראומטית בשטח ועוד מיני רבות. הן קמו על רגליהן לאחר כל מהמורה קשה ככל שתהיה ודאגו להמשיך את המסע עד תום. הן היו חלוצות בדחיפה לעלייה, בניהול משא ומתן בדרכים, בהתוויות הדיונים בהחלטות הרות הגורל והכוונת הדמויות הבולטות בכדי שרוחם לא טיפול.
סיפור המסע של משפחתי הוא דוגמא לגיבורות שקולן לא נשמע. אחיותיי, אימי שתבדל לחיים ארוכים בדומה לנשים רבות ואחרות היו מנוע חלוצי ומשמעותי במסע המפרך הזה. במשך שנים רבות הן בחרו לא לפתוח את הפצע העמוק והטראומטי ואת חלקן המשמעותי בסיפור, כדי שהדור החדש לא יידרש להתמודד עם העול הכבד. בשנים האחרונות ניכר שישנה התעוררות. חשוב להן שישמעו את קולן בכל זירה אפשרית כי זה חלק מהסיפור הציוני השלם של כולנו. כן, של כולנו.
הבחירה להשמיע את הסיפורים במרביתה נובעת מהידוק הזהות האישית, שילוב הסיפור בתוך מכלול הסיפורים הציוניים המרכיבים את סיפורה של החברה הישראלית ובכדי להוות מודל לנערות וילדות שמסען לא היה לחינם.
החלום להגשמת חזון הציונות טומן בחובו גם מציאות שאינה מתיישבת עם הציפיות הרבות שהיו לנשים. על אף היותן פורצות דרך במסע במישורים השונים בארץ, תעסוקה, חינוך, השכלה ועוד, הן עדיין נתקלות במכשולים רבים.
בהיבט התעסוקתי, נשים ישראליות יוצאות אתיופיה סובלות מקנס אתני כפול, הן בשל השתייכותן לקבוצת מיעוט אתנית והן מעצם היותן נשים. אחרי שנים רבות שבהן נשים אלה פרצו את תקרת הזכוכית במוסדות להשכלה גבוהה, בשירות הצבאי וכוחות הביטחון, היה מצופה כי השתלבותן בעולם התעסוקה תהיה זהה ברמת ההשתכרות ובמיצובן בתפקידים בכירים.
סיפור גבורתן לא מסתכם רק במסע העלייה המפרך, אלא במסע שנמשך לאורך שנים בארץ וככל שנדאג לראותן בזירות ההשפעה המגוונות אנו נצליח לסיים מסע אחד גדול ולהתחיל עם מציאות המאפשרת לצעוד בשבילי מסע המעוגנים בשוויון הזדמנויות אמיתי.
אושרה יוסף-פרידמן היא סמנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
