עד שהכרתי את א' יצאתי רק עם בחורים חרדים. לובי של בית מלון, "רמדה רנסנס" או "לרום" שנהיה "ענבל". לבשתי חליפות יפות של זארה, נעלתי נעלי עקב למרות המטר שבעים ושש שלי, עשיתי פן בשיער ושתיתי מיץ תפוזים בקש. לא קוראים לאירוע הזה לצאת כמובן, אלא להיפגש. לצאת זו קונוטציה מפוזרת, יצאנית, כל מה שקרה לדינה בת יעקב, יושב על המילה לצאת, כשהיא "יצאה לראות בבנות הארץ". להיפגש זה מושג אסוף יותר, כמעט כמו פגישת עסקים.
בעסקים האלה ידי הייתה תמיד על התחתונה. לא רק כביטוי, למי שמכיר אותי רק מהפלטפורמה הזו אני אספר שיש לי יד אחת, יד שמאל שחסרות לה רוב האצבעות. נעשה את ההיכרות הזו קצרה: ככה נולדתי, זה לא מאד יפה, אני יכולה לעשות כמעט הכול אולי לא טרזן מעל הירדן אבל זה לא בגלל היד אלא בגלל הלב, אני מתה מפחד. זו הגרסה הקצרה של הסיפור, הארוכה כמו שאתם יכולים לדמיין, ארוכה הרבה יותר וכוללת הרבה התמודדויות מגיל הגן ועד פחות או יותר היום.
בכל אופן, אחת ההתמודדויות הייתה כמובן שידוכים. באופן עקבי וקבוע הכירו לי בחורים עם פגמים כל שהם, כל מיני. בחורים עם מומים בלב, בחורים לבקנים, חוזרים בתשובה, ספרדים. כל מה שהיה לחברה החרדית להציע מתחתית החבית של סוף שנות התשעים.
לא שיש לי בעיה עם אדם עם מום בלב, אבל לומר שזו סיבה מספקת להכיר בינינו זה כבר קצת מוגזם. אבל אלו היו חוקי המשחק, ובשביל להתחתן, שיחקתי אותם. יצאתי עם הבחורים, סליחה, נפגשתי, הם עם שקית של גלפז, אני עם תיק קטן. (תכל'ס, זה סופר פרקטי תיק קטן, למה היום אני מסתובבת עם הכול בידיים?) חלף כמעט עשור מתיש כזה, בו הבנו אני וכל המעורבים בדבר, שזה לא עובד. אבל מה כן יעבוד?
ואז הגיע יום ירושלים, והלכתי לריקודגלים. הייתה משאית פתוחה עם מוזיקה חיה, גלים של דגלים מתנופפים ברוח ואווירת חצי קודש חצי ניצחון חצי חרות חצי איזה כיף כל החבר'ה פה. "בנים יוצאים מגן העצמאות" מכריז הכרוז על המשאית "בנות מרחוב הלל" (אל תדאגו, ניפגש עוד מעט..) לקראת סוף האירוע, כשהערב ירד והרוח הקרה האופיינית לכותל מעיפה את החצאיות הארוכות של הבנות, את הציציות של הבנים ואת הלכלוכים שהיו על הרצפה, הצטרפתי לאיזה צוות שניקה וסידר וארגן.
האחראי על הצוות היה א'. תכול עיניים, עם וייב של מפקד. ערימות של כיסאות כתר פלסטיק, ערימות של זבל לתוך קרטונים של טרופית. כל זה לא משנה, מה שמשנה הוא שבסוף האירוע הזה, א' אמר לי "להתראות". מפקד בלונדיני עם חולצת התנועה ורובה מוצלב על הכתף (אומרים ככה בכלל?) לא אמר לי אף פעם בקול רך להתראות. הוא התחיל ללכת לכיוון שער ציון, הבלונד שלו זוהר בפנסי הרחוב, ואז הוא הסתובב וביקש ממני את המספר שלי. שלי – זה המספר בבית של ההורים שלי. לא של הסמארטפון שעוד לא נולד ולא של הדירה שעוד לא גרתי בה.
שבוע אחר כך הוא התקשר אלי, אמא שלי ענתה, "דבורה, מישהו רוצה אותך בטלפון" הוא בדיוק באיזור, הוא אמר "אפשר לעלות?". הוא עלה, אבא שלי פתח לו את הדלת, לחץ לו יד, ישבנו בסלון, פטפטנו על הריקודגלים, על דייטים שלא מצליחים. ולא העליתי על דעתי שמאחורי כל הפטפוט הזה הוא רוצה להגיד עוד משהו. ככה תמימה הייתי. ואז הוא קם ללכת ואמר: "אני רוצה להכיר לך מישהו".
חודש אחר כך, כשטיילנו ביער בריטניה הוא אמר לי שהוא כל הערב ההוא בסלון של ההורים שלי התלבט בתוכו אם להכיר לי את חבר שלו או את עצמו, ורק תוך כדי שהוא אמר: "אני רוצה להכיר לך מישהו," הוא החליט שהמישהו הזה יהיה הוא.
א' היה הראשון שיצאתי איתו. לא נפגשתי. יצאתי. לא בבית מלון, אלא בשדות, לא בחליפה, בשמלה מתנופפת והוא עם חולצה בחוץ (לפחות לא חולצת תנועה..). הוא הראשון שפנה אלי בעולם, פנה אלי הישר לפנים ולא העביר אותי דרך הפילטר של היד. הראשון שגילה לי שכשהשמש זוהרת עלי לפני השקיעה, זה דבר יפה מאד. יום ירושלים, ריקודגלים, ערימת אשפה ברחבת הכותל. אני זוכרת לכם את זה לנצח.
