זלדה תכתוב בשיר "מקום של אש" שנכתב מיד אחרי מלחמת ששת הימים, משפט שמלווה אותי: "העיר רובצת על חיי".
רובצת במובן מצפון מתמיד, תביעה מתמדת, רובצת במובן אריה גדול ושקט ששומר עליי. רובצת במובן של מרבץ יהלומים שנסתר מתחת להמון אבק וסכסוך ופירוד: "הנה אנוכי מרביץ בפוך אבנייך". העיר הזו רובצת על חיי, מרביצה בי חכמה חדשה מדי יום, מעיקה ומשחררת, מבהילה בשתיקתה כמו גם בשאגותיה. היא עיר שחוברה לי לוורידים.
הזיכרון הראשון שלי מירושלים הוא של אבא שלי הרב אלינתן רוטשילד ז"ל, מטייל איתנו בחום נוראי על החומות, מתעקש לדבר ערבית עם סוחרי השוק ואני מבקשת את נפשי להיעלם בגלל המבטא הייקי שלו.
יסוד קיומה של ירושלים הוא בעיר שמתקיימת רק מפני שהיא נשאית של כמיהות של אלפי דורות, ומצד שני- חלומות על עתיד. עיר, כמו חברה בכלל, יכולה להתקיים רק כשיש בה וינטג' וסטאראפ. בלי חלון אל העבר, בלי חלום לעתיד- הקיום שלה, חלילה, שברירי ורועד.
אני מבקשת שירושלים תמיד תישאר בעינינו חידה. אני מבקשת שהיא תמשיך לככב בחדשות מפני שביום שהיא תפסיק, אנחנו נפסיק לככב. כי מסיפורי דברים של נשים אפשר לדעת מצב השכינה איך היא אוחזת כעת, מעמד השכינה, וזה מדהים אותי. אני חושבת שמלכיצדק מלך שלם, הקולומבוס הראשון של ירושלים לא חלם שמהדורת חדשות בתשפ"ב תיפתח בהאם מותר לקרוא קריאת שמע על הר הבית או אסור. זה אומר שאני עדיין חדשות. אני מאחלת לה- "עוד ידובר בך, עיר האלוהים סלה", ממש כמו "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה". שירושלים תמיד תהיה בפינו " כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת שָׂרַף", אם אשכחך ירושלים – עיר שכולה זהב.
מיוחד ליום ירושלים: פרויקט "ירושלים שלי"
