הזיכרון הראשון שלי מירושלים הוא מגיל 5 אז הר הבית היה פתוח לחלוטין ליהודים. אני זוכרת אותי רצה פנימה לתוך כיפת הזהב עם נעליים, ואבא שלי צועק לעברי לחלוץ נעליים. זה הזיכרון הראשון, אולם הזיכרונות המשמעותיים עבורי הם בעיקר מתוקפת שירותי כלוחמת מג"ב. ביום כיפור במהלך הטירונות המפקדת שלי ביקשה מתנדבות שיתגברו את השמירה בירושלים בגלל בחשש לפיגועים. התנדבתי לתגבר את העיר העתיקה ואני זוכרת את עצמי, בשעת לילה מאוחרת, אין אנשים ושקט מוחלט, מסתכלת על הכותל ועל החומה וחושבת על כל אותם לוחמים וגיבורים מדורי דורות שעמדו ממש כאן.
אחד הסמלים של ירושלים הוא האש, האש שבוערת בפנים, ולצערי עם כל המאבקים ושפיכות הדמים אני לא יודעת אם אנחנו עדיין ראויים לעיר כל כך קדושה, טהורה ומשמעותית. אני חושבת שירושלים צריכה לסמל עבור העולם גשר, גשר של קדושה, של אמונה, של שורשים, של מורשת, של היסטוריה, של אהבה ללא מחיר – לסמל גשרים שניתן לבנות בין עמים שונים.
ירושלים לאורך אלפי שנים הייתה הלב הפועם והמרכז של הדת היהודית, התרבות, המורשת וההיסטוריה של העם שלנו. אנחנו מחוברים אליה בחבל הטבור במשך דורי דורות אחורה. כל מדינה בעולם יכולה להחליט לשנות את עיר הבירה שלה, אבל ירושלים בשביל העם היהודי היא מרכז הזהות שלנו ואת זה לעולם לא יהיה ניתן לשנות.
