ה'מידברן' המבולגן עשה לי קצת סדר

האבק שנשאתי איתי על כורחי, על גופי ועל מיטלטליי הושמד כמעט כליל באמצעות מכונת הכביסה והשטיפות הרבות. לאבק יש פנים מרובות, ולי יש האבק שלי שממתין לי דרך קבע. במקרה הטוב מחוץ לבית בחלקת האדמה הלא סלולה שבה אני גרה, ובמקרה הרע על הספות שירשתי מסבתא ורק עכשיו חזרו עם ריפוד חדש. האבק שלי הוא כמובן פחות אטרקטיבי כי הוא שלי ולא הבאתי אותו בדרכים לא דרכים מיעד אקזוטי, אבל בינינו, אבק הוא אבק הוא אבק.

לפני שבוע בדיוק פקחתי את עיניי לראשונה בתוך ה'מידבֶּרן', פסטיבל ניו־אייג' תרבותי, גרסה מקומית בנגב בהשראת אירוע בינלאומי המתקיים במדבר הסלע השחור בנבאדה, שבמסגרתו קמה עיר בלב השממה למשך שישה ימים ובתומם שוקעת כלא הייתה. מיצגים גדולים ומרשימים שמבקשים לגעת ולהתנסות בהם, עשרות מחנות־נושא של אנשים שמתאגדים ובונים משהו ביחד, מוזיקה 24/6 ו־12 אלף איש שחנו בה לרגע. כעת, משכנה היחיד הוא לבבות תושביה הצבעוניים והזמניים. אפשר לומר שזה לא מעט. מי שביקר בה ירצה לחזור והיא תקבל את פניו כמו שרק היא יודעת, עם ענן אבק ומבט חכם שראה כבר הכול, ומתחתיהם היא תמיד תהיה שונה. כך היא מזמינה את המפיחים בה חיים להשתנות בעצמם. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. 'לכי תתווכחי עם קהלת' אני אומרת לה. ושיהיה בהצלחה עם זה.

ארבעה ימים שהם כמעט חיים שלמים ביליתי במידברן. נצח שהוא הרף עין. החזרה לחיים, או בשפת הברן לעולם ה"דיפולט", דרשה התאוששות של ארבעה ימים נוספים שהם מטלות וחוזים וחשבונות. שהם שאלות שדופקות ביתר שאת – מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה, למה אנחנו? ממבט הגמל המעופף – הדמות המיתולוגית המזרח־תיכונית המסמלת את הבלתי אפשרי והבלתי נתפס, והמיצג היפה ביותר השנה – שמצטלב בעיניי כשאני יושבת לשחזר את הקסם שפעל עליי, הכול נראה קצת תפל יותר. הכול נראה קצת מרוץ עכברים יותר.

הרי אנחנו מסתובבים סביב עצמנו. עובדים הרבה שעות. קמים בבוקר. מצחצחים שיניים, שזה מותר האדם מהעכבר, אם שאלתם, וחוזרים לישון. לפני כמה שבועות אמרתי לבן זוגי שאני מרגישה שאנחנו ממש שחקנים מצטיינים במשחק הזה שנקרא "חיים". שחקני נשמה מה שנקרא: משכנתא ושני ילדים, חולמים על חופשה קצרה באירופה, קריירות שמתחילות להתקדם, מדי פעם אנחנו אפילו קונים חלב בקרטון ולא בשקית. מי היה מאמין.

"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". זה הסטטוס שלי בוואטסאפ שאותו לא שיניתי מעולם. וזה כנראה הפסוק הכי חכם שיש. הוא הושם בפי פרעה, אל עבודת הפרך, זה שידע שמה שאנשים צריכים כדי לא לשאול שאלות זה פשוט לעבוד, קשה, והרבה. ולא לעצור, כי אז הם מתחילים עם כל המחשבות. מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה, למה אנחנו?

על קצה השיגעון

ואז עצרתי קצת לנוח בנווה מדבר. ומכיוון שהתגלגלתי לי לבד ל'מידברן', הייתי נוודית של ממש. אפילו לא פתחתי את השק"ש. בכל לילה, או יותר נכון לכמה שעות שינה של בוקר מוקדם, נזרקתי במקום אחר. אחרי שעות רבות של שיטוטים וריקודים בחום המדברי, הגוף לא זקוק להרבה כדי לישון. ספה, כרית או מחצלת מוצלת יעשו את העבודה. אני אוהבת ללכת לבד. לחפש את שאריות היחיד שלי בתוך הזוגיות שבניתי ושממנה צמחו עוד שני אגפי ילדים קטנים. אוהבת להיזכר בכך שאני עדיין יחידת דיור עצמאית, או שלכל הפחות אני יכולה להתנהל כך ולו לכמה ימים. ומפני שהייתי לבד, הלב היה פתוח יותר – למפגשים עם אנשים שכמותם טרם פגשתי, וגם עם כאלו שכנראה לא אפגוש מאחר שבאופן מאוד לא אופייני לי התחברתי עם חבר'ה לא ישראלים, והלב היה פתוח יותר להתנסויות ולחוויות שמקומן יאה לנווה המדבר ה'ברני', והן נאות לו.

הרבה ביקורות נשמעות על ה'מידברן' – שזה פסטיבל לאנשים עשירים ומשועממים. שהייטקיסטים איבדו את יכולת התקשורת שלהם עד כדי כך שהם צריכים לצאת מהמטריקס שהם בנו לעצמם ולהרחיק נדוד עד הפלאיה (המתחם המרכזי ב'מידברן') כדי לדבר עם אנשים. שזה מפגע אקולוגי גדול. שהשריפה של המיצגים הגדולים, שגם עלותם מגיעה לכמה מאות אלפי שקלים, היא בזבוז משווע של משאבים טובים. שיש לכל זה שורש רוחני רע. אני לא דוחה את הביקורת על הסף, אבל ברור שכל הביקורות האלו נשמעות מתוך גרונה של ה"נורמליות". מתוך הממד שחסר את השיגעון וההשתטות והניסוי והתעייה במדבר בארץ לא זרועה.

כמו קהלת, התועה הראשון שנתן ללבו לדעת חכמה והוללות ושכרות, ממשיכי דרכו עושים זאת בארץ של טריפים ונהנתנות עם סמים ואלכוהול ומיניות מוחצנת. אפשר להיגעל מהניסיון לשחרר כל רסן, אבל אני חושבת שזה לגמרי חלק מהחוויה האנושית. לנסות לגעת בגבולות הקיום. לראות מה קורה כשהגלגל בכלוב העכברים מפסיק להסתובב או מגיע למהירות שיא. האם כשהנהנתנות מגיעה לשיאה הם יקבלו שקט? אולי כן ואולי לא. אלו אנשים שמחפשים להרגיש חיות, את הולם הלב שדופק בהם אחרי החתמת הכרטיס של שמונה עד ארבע ומחפשים ארץ של בלאגן. ופה חייבים להגיד מילה טובה על הברן. זה המרחב הכאוטי הכי מבולגן ומוטרף שראיתי, אבל בו זמנית גם הכי מסודר ועוטף. אפשר להיות רגועים כי יהיה מי שידאג לתושבי ה'מידברן' מבחינה נפשית ורפואית ומינית. קשה ללכת לאיבוד באמת. זה לא דבר ברור מאליו שמצליחים לייצר מעטפת מגוננת כזו.

האם עקרונות הקהילה כמו רוח ה'גיפטינג' – מתנה ללא קבלה בתמורה, ואחריות אזרחית הופכים ברבות הימים את המשתתפים לאנשים טובים יותר? לאו דווקא. אפשר שה'מידברן' יהיה מצע לקבלת האחר ואפשר שיהיה מצע לביטוי האני הנהנתני ביותר, אפשר שיהיה מצע לאהבת אדם באשר הוא ואפשר שהוא תמונת מראה לדור פריווילגי, עשיר ואבוד.

באופן כללי אני מעדיפה שלא ידברו איתי במילים יפות מדי על דברים. כמו שאני חושדת במארק צוקרברג שרק רוצה "לחבר אנשים", כך אני חושדת גם בברנינג מן. אין פה שאיפות מסחריות, אבל גם בשאיפות נהנתניות אני חושדת. אין לי בעיה רק לבוא וליהנות, פחות אוהבת שמלבישים על ההנאה מילים גדולות מדי ואידאולוגיה כבדה מדי. ה'מידברן' הוא ללא ספק המסיבה הכי טובה בעיר, עם מוזיקה ואנרגיות ואנשים טובים, ויכולת נדירה להתנתק מהכאן והעכשיו ויחד איתה להפליג במחשבות והתנסויות. אני לא צריכה הרבה יותר מזה.

12 אלף איש חנו במדבר השנה ונסעו לדרכם לאחר שישה ימים. "בעצם ההתקהלות של מספר גדול כל כך של אנשים באמצע המדבר, במקום שהכול הופך להיות נזיל, כשהמעטפת מאוד יציבה וקשה, יש ממד טרנספורמטיבי", אמרה לי 'פאטימה' (זה שם הפלאיה שלה, השם האמיתי שמור במערכת). והיא צודקת. אי אפשר להתעלם מכך. כלומר אפשר. אם ה"נורמליות" היא הקול היחיד שאתם יודעים לדבר בו ולשמוע ממנו.

לכול זמן ועת

בהתחלה חוזרים לקו הבריאות. כבר לא מקנחים את האף ויוצא אבק, והגוף מתחנן לעוד כמה שעות שינה ומקבל את מבוקשו ככל האפשר. אוכלים המבורגר. חשוב לאכול. כמעט ולא אכלתי. מובן שלא נגעתי בדברים שהבאתי מהבית, ומה שכבר הכנסתי לפה קיבלתי מהמחנות שבהם התארחתי פה ושם. ואחר כך מנסים לחזור גם אל קו הנפש. שם תמיד הדברים קשים קצת יותר. לחזור לירושלים היה קשה. עם כמה שהיא אהובה, העיר הזאת קשה. רמת תודעה גבוהה מאוד. לא באה לשחק משחקים, לא סובלת שיגיונות תעתועים. עם מבט שראה כבר הכול, היא הפכה לפחות סובלנית. כמה אפשר לראות את הכול. סוף דבר הכול נשמע. אולי היא צודקת.

ואז החזרה הביתה. צריך להחזיר לדברים את הצל שלהם. בלי צל אין תלת־ממד. והקיום, עם כל הקשיים והכבלים והמחויבויות וההלוואות וכוח המשיכה כלפי מטה, הוא קיום תלת־ממדי. והילדים שלי גם גדלו המון בששת הימים שלא ראיתי אותם. ואיזה חמודים הם, ואיזה כיף שהם שלי. איך יצאו לי כאלו ילדים טובים וחכמים ויפים. מדהים. ועכשיו להכניס פנימה את הילדה שהייתי, לדחוף אותה פנימה. שלא תיעלם לגמרי, אבל היא לא יכולה להיות בחזית כרגע. לכול זמן ועת. כך אמר קהלת. היה רגע של לגעת במשהו אחר. ועכשיו זה כבר לא הרגע הזה. מבלבל. האם יש דברים שיש להם זמן כפול?