קשה להגיד שזו הייתה הפתעה. אם לפני פסח התמלא הפיד בציוצים בסגנון "אין לי עצבים לפקקים וליל הסדר עם חמותי", ובעוד כמה ימים חג מתן תורה יהפוך ל-"חג עוגות גבינה", יום ירושלים הפך בשנים האחרונות לחג "הכיבוש משחית".
האמת היא שזו פרקטיקה שנהוגה בישראל מימים ימימה. אנשי תקשורת שמנצלים את היום, כל יום, כדי להוכיח את מה שחשבו גם קודם: הערבים צודקים, היהודים כובשים ולא מנומסים, ובאופן כללי כולנו גועל נפש.
מי שנמצא בטוויטר וגם בשאר הרשתות החברתיות, רואה בשנתיים האחרונות מאות רבות של סרטונים שמוכיחים שעדיף להיות ערבי בירושלים או בכלל, בכל מקום בארץ. עוד לפני הפיגועים הגדולים שבהם נרצחו אנשים ברחובות באר שבע או בני ברק, ועוד לפני הערבים עם גרזנים או תתי מקלע בתל אביב, חדרה או אלעד, הרשת מוצפת במאות רבות של סרטונים שמספרים את הסיפור הכואב על הריבונות שלנו. בדואים בנגב שמשתוללים בכביש מול עיניהם המשתאות של שוטרי ישראל ומעלים את התיעוד לטיקטוק. חרדים שסופגים התעללויות, יריקות ומכות, ועוד לא התחלנו לדבר על הפגנות ההסתה, איחולי המוות וההלל לשהידים, שעולים מן המסגדים.
ככה זה 364 יום בשנה. יש יום אחד שבו עם ישראל, ואתמול (א') זה קרה במספרים גדולים מאוד יחסית לשנים קודמות, קם ואומר "עם ישראל חי וירושלים שלנו לנצח נצחים". אבל שמאלני ישראל לא מסוגלים לספוג גם את היום הזה.
לכל רשימת הפיגועים, ההתרסה והפשיעה שהוזכרה לעיל תמיד היו להם תירוצים: זה בדיוק החג שלהם (אז מה?), היה יהודי ששר "התקווה" כשעלה להר הבית, המשטרה לא נתנה להם לשבת בשער שכם, ובכלל חופש הביטוי וזה. כל כתב דובר ערבית שהגיע לירושלים ובמשאל מקרי שאל את הערבים הצעירים מה עמדתם בנוגע ליהודים הופתע, בכל פעם מחדש, לגלות שמבחינתם כולם צריכים לעוף מפה במקרה הטוב, ושצריך לרצוח אותם במקרה הממש טוב.
והנה הגיע יום איחוד ירושלים, ועשרות אלפים של בני נוער מבוגרים וטף צעדו ברחובות העיר עם דגלים ושרו שירי שמחה לעיר הבירה של ישראל מאז ימי דוד המלך. ומה עושים אותם עיתונאים? מזעזעים מכמה עשרות או מאות בני נוער ששרו "שיישרף לכם הכפר" בסמטאות העיר העתיקה.
כמו תועמלנים מהזן הצבוע והשקוף ביותר, הם הדהדו בזעזוע סרטונים של "לה פמיליה" שדפקו על דלתות החנויות ברובע המוסלמי. אפילו לא גרפיטי.
והאמת היא שהמטרה כבר הייתה מסומנת מראש, כמו בכל פעם שמנסים לעקר לגיטימיציה של ציבור שלם. הם עושים את זה אחרי "תג מחיר" של פינצ'ור רכבים, הם עושים את זה בכל הפגנה עם מאות אלפים שתמיד התמונה שתפורסם ממנה בשער העיתון תהיה של חולצה שכתוב עליה "מוות לערבים", הם עושים את זה בכל ריאיון שבו הם מכריזים שמעל כל אויבי ישראל הסכנה הכי גדולה היא שאיתמר בן גביר יהיה בקואליציה. יש פה מלחמה וכל האמצעים כשרים בהשחרה של הצד השני, כולל התעלמות מוחלטת מהמשמעות של האלימות הלא מוסתרת במגזר הערבי, וכולל הדהוד והבלטה של כל "זכרני נא".
הכתב לענייני ירושלים, ניר חסון, הראה שהמטרה סומנה מראש, בציוץ שצוייץ בשבת, עוד לפני שהדגל הראשון הושחל על המוט:
הוא אולי כתב שאין לו כוח לזה אבל במשך היום הוא פרסם את "האלימות" של המצעד ועשה את מלאכתו. לא נאמנה, אבל מלאכה כזו שהצדיקה את העסקתו ב"הארץ".
וצריך להגיד, אני לא מגדיר את החינוך של הנוער היהודי לפי הסטנדרטים של הערבים. כל מה שאני מבקש זה סטנדרט אחיד ממה מזדעזעים. שפעם אחת ולתמיד יסבירו איך זה שאצל הערבים זה תמיד קומץ ואסור להכליל ותמיד גם יש סיבה, וכשעשרות אלפי יהודים צועדים בירושלים וכמה עשרות (נניח) מקללים את אחמד טיבי זה מוכיח שצריך לבטל את יום ירושלים.
בזמן כתיבת הטור אשתי שלחה לי סרטון שצילמה בכותל, ובו אלפי בני נוער שרים את שירו של זלמן חן משנת 1937 "שורו, הביטו וראו מה גדול היום הזה", ואני חושב לעצמי איזה מזל שהם לא בטוויטר ולא יודעים כמה טינפו עליהם במשך היום. ועוד אני חושב לעצמי, כמה בני נוער בכלל מכירים את המילים של השיר הזה ושרים אותו בכזו דבקות?
בסופו של דבר, אם זוכרים שזו תעמולה, וחלק מקרב תודעה ונרטיב הכול נראה הרבה יותר ברור ופחות מרגיז. אני מבחינתי מעדיף לשיר יחד עם עשרות אלפי בני נוער אידיאליסטים ואוהבי ירושלים "עם ישראל לא מפחד, ה' אלוקינו ה' אחד", מאשר להזדעזע ולצקצק מאותם כמה שצעדו אתמול בירושלים והחליטו לשיר דווקא "מוחמד מת", רק בגלל שכמה שמאלנים החליטו שהם הסיפור.
ואוו pic.twitter.com/iWYz3qMWEy
— ? דודו ?אוהב צדק? (@DwdBw) May 29, 2022
