לאחרונה אני מתעסקת הרבה מאוד בחוויה של ילדים בעולם. איך הם תופסים את העולם, כשלא הם מנהלים אותו אלא הם מנוהלים על ידו. החוויה שאני מתעסקת בה היא השבר שמגיע לעולמו של הילד "מוקדם מהרגיל" ומפר את איזונו, למשל:
ילד שננטש על ידי אביו בגיל שנתיים. האב היה אלים, ההורים התגרשו ומאז נעלמו עקבותיו. הילד איננו מסוגל לייצר קשר, מחפש איך להרוס דברים- לעצמו ולאחרים- עד שהסביבה כבר התייאשה ממנו.
ילדה בת חמש שנקשרה לעובר שהלך וגדל ברחם אמה. היא הייתה מדברת אליו וציפתה כבר לפגוש את אחיה החדש. היא אפילו כבר נתנה לו שם, אבל אז האמא עברה לידה שקטה. הילדה פגשה לראשונה מוות וגם קיבלה אמא שונה ממה שהכירה עד היום, אמא שמתמודדת עם דיכאון ואובדן.
ילד בן שש רגיש ורוחני מאוד, אך מלא בחרדות מוות ואיננו מצליח להכיל כשמשהו לא יוצא לו כמו שרצה ותכנן. עד כדי כך שהוא חווה פירוק טוטאלי של עצמו ושל העולם סביבו ובורח לעולם מדומיין.
כל אלו מגיעים אליי לטיפול רגשי ואני נדרשת להבין איך אני יכולה לתת להם ביטחון בתוך עולם מתפרק? האם בכלל יש לי את היכולת, ועוד לפני כן את הזכות?
התשובה היחידה שעולה לי אל מול השאלה הזו היא שהדבר היחיד שאני יכולה לתת לילד זה ביטחון בעצמו, ביטחון בי וביטחון בקשר בינינו. על כל השאר אין לי שום שליטה, אבל אם אני אצליח לתת לילד כלים לזהות את העולם שלו, לתת לו מילים, להחזיק יחד איתו את החוויה והרגשות שלו, לתת לו להתבטא, לגרום לו להרגיש שהוא חשוב, מיוחד ואהוב – אולי האהבה הזו תוכל לרכך ולכסות על כל פשעים.
שבוע שעבר נדבקתי לראשונה בקורונה. החום והמיטה הביאו איתם דכדוך נפשי וכאב, מעין צער עמוק על כל מיני דברים שהייתי רוצה שיקרו אחרת. ראיתי את המציאות ממקום חשוך והשמחה שלי נעלמה ממני. חברה אמרה שזה בכלל לא אני ולא הכאב שלי, אלא המחלה מדברת מגרוני. יכול להיות שהיא צדקה, אבל אני הרגשתי שגם הצער הזה יש לו מקום והוא אמיתי, והוא קורא לי. אבל למה הוא קורא לי? ומה הוא מבקש ממני? להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה? לחשוב שזה אמיתי להתבוסס בצער על חיי? ואולי זו קריאה לשוב לרגע אל הכאב שלי אבל ממקום של אהבה. ממקום שמצליח להחזיק את הכאב ולומר לו- 'אני רואה אותך שאתה כאן ואני באמת מקווה עבורך שדברים יהיו טובים יותר. עכשיו אנחנו כאן ואני איתך. אני לא עוזבת. אני אוהבת אותך כאב כמו שאתה, כי אתה מורה הדרך שלי לאמת. אני רק ילדה שלומדת מהו בטחון בעולם מתפרק. לומדת איך לבנות מגדלים מקוביות צבעוניות ולפרק ולבנות מחדש…
השבוע נקרא את מגילת רות, בעיניי מאחד הסיפורים היפים והנוגים שקיימים בתנ"ך. נעמי ורות מגיעות מעולם שהתפרק. וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (מגילת רות, פס' יט-כ). רות לא מוכנה לעזוב את נעמי, מבחינתה רק המוות יפריד בניהן, החברות האמיצה הזו שהשתיים קושרות ברגע של כאב גדול- הוא הישועה שלהן. אומנם היום אנחנו קוראים את המגילה כחלק מחג מתן התורה, על שתי גיבורות, שדוד המלך צאצא שלהן. אך אז, בשדה ההוא, שישבו בו שתיהן, ורות קטפה בו שיבולים, אני מניחה שהן לא שיערו בליבן עד כמה הכאב שלהן הוא חלק מתמונה שלמה.
