אחד מגיבורי התרבות המשפחתיים שלנו, והקרדיט על כך מגיע רק לאבא שלי, הוא הרב יואל ראטה, ראש ישיבת "תפארת התורה" בוויליאמסבורג ובעל ערוץ יוטיוב פופולרי של "חיזוק יומי" ביידיש. באחד ה"חיזוקים" הרב ראטה מספר על מלמד אחד שהגיעו אל תלמוד התורה שלו שני תלמידים חדשים, בנים של אישה גיורת. בתחילה הוא קצת חשש. החיים לימדו אותו שילדים שמגיעים מרקע תרבותי שונה מתקשים קצת להסתגל. אבל מיום ליום הוא הופתע לגלות ששני האחים הם תלמידים למופת, מלאי אהבת תורה ויראת שמיים, בולטים לטובה מבין כל שאר התלמידים.
באספות ההורים היה המלמד משבח את הילדים בחום ומבקש מן האם, הגיורת, שתספר לו איך היא מחנכת בנים צדיקים כל כך, אך היא הייתה רק מגיבה בחיוך נבוך, אומרת "תודה" ויוצאת. ביום האחרון של השנה המלמד לא הצליח כבר להתאפק. מעולם לא היו לי תלמידים כאלו, הוא אמר לאם, אני חייב לדעת מה סוד ההצלחה שלך. האם היססה מעט, ולבסוף השיבה: "האמת היא שיש לי סוד, ואני מוכנה לספר לך אותו בתנאי שלא תגלה לאיש. הילדים שלי לא יודעים את זה, אבל הם נולדו לי לפני שהתגיירתי, ומבחינה הלכתית הם עדיין לא לגמרי יהודים. ביום שבו יגיעו לגיל מצוות ישאל אותם בית הדין אם הם רוצים להישאר יהודים או לחזור להיות גויים, והבחירה תהיה כולה שלהם. אני לא מפסיקה לחשוב על היום הזה. אני רועדת מפניו. ואני מוכנה לעשות הכול כדי שהילדים שלי יבחרו להמשיך להיות יהודים. לכן אני דואגת שהתורה והמצוות יהיו עבור הילדים שלי הדבר הכי כיף בעולם. כי אם הם ירגישו שלשמור כשרות זה משהו מעיק, אם הם יחוו את השבת כמשהו מלחיץ ומעצבן, באותו יום גורלי הם יגידו 'מה אנחנו צריכים את זה' וילכו החוצה. אני לא לוקחת את היהדות של הילדים שלי כמשהו מובן מאליו".
צריך לראות איך מילים כמו "הלכה", "שבת", "טהרת המשפחה", מייצרות אסוציאציות של חיים מדויקים ועמוקים יותר ולא של תסכולים ואילוצים
אחד הספרים הכי יפים של הרב יונתן זקס נקרא "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו: מורשת הדת העתיקה בעולם". בפתיחה של הספר מציב הרב זקס את השאלה: למה שמישהו ירצה בכלל להיות יהודי? ולאורך הספר הוא פורש את התרומות הגדולות של היהדות לתרבות האנושית. אני לא רוצה לדון עכשיו בתשובות שמציע הרב זקס; עצם השאלה שלו חשובה לי הרבה יותר. בארץ ישראל אנחנו מדברים הרבה על הרעיון של מחויבות וגבולות וקווים אדומים. אנחנו לוקחים כמובן מאליו את זה שכולם (הילדים שלנו, הנוער, "הציבור") באופן בסיסי איתנו, ולכן נלחמים כל הזמן לשמור על הגבולות שלא יתמוססו.
אבל יכול להיות, ואולי היינו צריכים את הרב זקס מאנגליה ואת הרב ראטה מארה"ב שיגלו לנו את זה, שאנחנו מזמן כבר לא שם. וגם אם לא יהיה בית דין שיבוא אל הילדים שלנו בגיל 13 ויספר להם שהם יכולים להיות גויים, מישהו כבר יגיד להם את זה כשהם יהיו בצבא או באוניברסיטה. מישהו ילחש להם שבעולם המודרני אין בעצם שום דבר שכופה אותם להישאר. ועל אף שגבולות ומחויבות הם דברים חשובים, הרבה יותר חשוב להתכונן לקראת היום הזה. לראות איך דואגים לכך שחיים של תורה ומצוות יהיו משהו מרומם, מעשיר, משמח, שאי אפשר לדמיין חיים מלאים בלעדיו. לראות איך מילים כמו "הלכה", "שבת", "טהרת המשפחה" מייצרות אסוציאציות של חיים מדויקים ועמוקים יותר ולא של תסכולים ואילוצים.
ונכון, יש גם כפיית הר כגיגית, והקול החיצוני והפנימי שאומר שאם לא נקבל את התורה – שם תהא קבורתכם. אבל כל זה קורה ביום שאחרי שבועות. לפחות לדעת רבי יוסי, שבאופן כללי קובעים הלכה כמותו. שבועות הוא היום שלפני ההתייצבות בתחתית ההר. ואולי משום כך הוא החג היחיד שבו יש חובה הלכתית, לכל הדעות, לשמוח שמחה גשמית, ממשית. כי עוד לפני כל החוקים והקולות והברקים אנחנו מבקשים לשחזר את שמחת המפגש עם האור הגדול שמצא אותנו במדבר; לחיות שוב את הרגע שבו בחרנו להגיע אל ההר הזה מלכתחילה.
