אם נולדתם אחרי כניסת המילניום החדש, קבלו מראש את התנצלותי. אם אתם הורים לילדים כאלה, היא שלוחה גם אליכם. הדברים שאני הולכת לטעון כאן לא הולכים להיות נעימים בשמיעה ראשונה, ובכל זאת אני חשה צורך להעלות אותם.
נראה לי שהקש ששבר הייתה הבחורה ההיא ששריינתי לבייביסיטר. בבואי לצאת מהבית לקראת פגישה חשובה הבחנתי שהיא לא הגיעה. סימסתי ואין עונה. צלצלתי ואין עונה. ככה דקות ארוכות, שהתארכו גם לחצי שעה, עד שלבסוף הצלחתי לתפוס אותה. ברקע נשמעו קולות של מסיבה. "איפה את?", שאלתי. "אני מצטערת", היא ענתה, "לא מסתדר לי להגיע בסוף".
היה גם גרוע יותר מזה. כמו למשל הבחור ההוא שהתבקש לשמור על הכלב שלנו בזמן שהיינו בחופשה ושיווק את עצמו כאחראי ואוהב כלבים. כשהגענו הביתה לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה – הכלב ישב שם אומלל ורעב, מתבוסס בצואתו, וצחנה של שתן עלתה מתוך הבית.
מילא, אמרתי לעצמי, הם בטח לא מדגם מייצג. אבל אז יצא לי לשוחח עם חברה שמעסיקה בני נוער וסטודנטים. "את לא מבינה עם מה אני מתמודדת", סיפרה בתסכול. "נתחיל מזה שכל התקשורת איתם הזויה. אני מפרסמת מודעת 'דרושים' והם עושים לי פורוורד בפרטי וכותבים 'אני'. אפס מלל. איך אני אמורה לדעת מי אתה? אחר כך הם שואלים אותי שוב ושוב על פרטים שכבר צוינו במודעה. הם לא קוראים אפילו. וכשאני מבקשת שישלחו לי כמה מילים על עצמם, אולי 30 אחוז שולחים. למדתי שצריך לפרט להם הכול – מה העבודה, מה התשלום, מה ללבוש, וכל הזמן לתזכר, כי הם לא כותבים כלום בשום מקום. פעם הודעתי שצריך לבוא בלבוש שחור־שחור ולהקפיד על רשמיות. הגיעה לי בחורה עם חולצת בטן שחורה ומכנסי ג'ינס קרועים לכל האורך, והיא הייתה אמורה להעניק פרס בטקס רשמי. היום אני לא נותנת להם לצאת מהבית לפני שהם שולחים לי תמונה שלהם לבושים. שלא לדבר על זה שאני צריכה לקחת בחשבון שבכל אירוע יהיו לי לפחות שלוש־ארבע הברזות, ושאין דבר כזה עובד קבוע, בתוך חודש הם מתעופפים".
אנחנו בוודאות לא היינו ככה. עבודה הייתה עבודה, ושמרנו עליה בחרדת קודש. חלק מבני הנוער שלנו חסרים את ההבנה הפשוטה שאם הברזת מיום עבודה – מישהו בצד השני נדפק
נערה הייתי וגם זקנתי, ולכן אני מרשה לעצמי להתעליין, אבל אנחנו לא היינו ככה. בוודאות לא היינו ככה. עבודה הייתה עבודה, ושמרנו עליה בחרדת קודש. היינו מסתובבים בין החנויות בעיר ושואלים אם צריך עובדים. היינו מרימים טלפון, כן, הדבר הזה עם השפופרת, למנהל הקייטנות ומשווקים את עצמנו כדי שייתן לנו להדריך אצלו. הברזה מיום עבודה בלי להודיע לא הייתה אופציה.
"היום ההורים מתווכים להם הכול", מספרת לי החברה. "אמהות מרימות לי טלפון – 'תסדרי עבודה לבן שלי'. וכשאני מבקשת מהם לבוא לריאיון, הם שואלים 'בזום או בפגישה?'. אם אמרת להם 'בפגישה' – חצי לא יבואו. וזה לא רק בני נוער – זה גם סטודנטים. הם אשכרה מציבים תנאים למעסיק – איך ומתי ייפגשו".
אני לא רוצה לדבר סרה בבני הנוער כולם. יש ביניהם אחראים ומסורים, אדיבים ורגישים. אבל אם רוצים לדבר על תופעה רווחת צריך להתייחס למגמות, ואם המציאות קיימת – מותר לשים עליה את האצבע, ואנא מכם – תחסכו ממני את זעקות ה"מכלילה". כי זה לא סתם רק "חוסר רצינות" או "משובת נעורים". רבים מבני הנוער שלנו נכנסים למעגל העבודה והאזרחות כשחלקם לא מכירים מושגים בסיסיים כמו ניהול יומן, התחייבות, הודעה מראש, הגעה בזמן. חלקם חסרים את ההבנה הפשוטה שאם הברזת מבייביסיטר או מיום עבודה, מישהו בצד השני נדפק. אין אצלם את התמונה הזאת בראש.
קשה להאשים אותם. הם גדלו אחרת, בין מסכים. הם לא עושים את הקישור בין הודעה שלא נענתה לבין עלבון. הם מתפקדים בסביבה של אימוג'י ומשפטים מתומצתים. הם למדו בבית ספר שבו ההורים התעקשו "להיות מעורבים" ולתווך להם הכול, ועל הדרך אולי פספסו כמה שלבי התפתחות.
כן, יש ביניהם צעירים עם לב גדול. רבים מהם מתנדבים, רגישים לסביבה, אני לא אומרת. אבל משהו קורה שם בתווך בינם לבין המעסיקים של דור ה־Y. הם לא מבינים למה אנחנו כל כך מצפים מהם, ואנחנו לא מבינים למה הם זורקים עלינו. אני לא רוצה לקרוא להם מפונקים, כי הם לא. הם פשוט נכנסו לתוך עולם שעובד אחרת בלי שמישהו הכין אותם כראוי. הם נזרקו מתוך מרחב של שדרוגים והחלפות מהירות לתוך עולם שתובע מהם מחויבות וקביעות. והם אבודים. זאת הייתה האחריות שלנו ללמד אותם 'שמע בני ואל תיטוש'. לא לימדנו, ועכשיו אנחנו תקועים בלי הבייביסיטר.
