אני אגיד לכם את האמת, יש הרבה דברים שאני גרוע בהם, אבל הכי אני גרוע בלהיות דתל"ש, חחחחח, פעם הייתי דתי בלאי, ששונא להתפלל ושונא להניח תפילין ושונא לשמור שבת ושונא לשמור כשרות ושונא לשמור נגיעה, והיום ברוך השם אני דתל"ש בלאי, אני סוגר את הפלאפון בשבת, ושומר כשרות, ולומד עם חבר ליקוטי מוהר"ן, ונוסע לאומן פעם בשנה, כשאין מלחמות מחרידות, וכותב ספרים על פרשת השבוע, ושולח את הילדים שלי לגנים של מזרוחניקים, ואפילו מניח תפילין מדי פעם. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי שולף את התפילין מהארון ומניח אותן, למרות שאני לא מאמין כבר שנים, חחחחח, אין מה לעשות אני דתל"ש גרוע, אני מודה בזה.
ובגלל שאני דלת"ש כל כך גרוע, גם הקפדתי השנה לספור את ספירת העומר! וואלה זאת מצווה כל כך משונה, ובכל זאת, התורה מבקשת מאיתנו במפורש לספור – "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות… עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום!", זה מה שכתוב! וכמה שזה מוזר, ככה זה מרגש, כי האמת היא שאנחנו כל החיים סופרים דברים, אנחנו סופרים ימים וסופרים שבועות וסופרים חודשים וסופרים שנים, אנחנו כל הזמן בהמתנה למשהו, בציפייה למשהו, בתאווה למשהו, בגעגוע למשהו, אנחנו כל הזמן נמצאים באיזושהי ספירה.
אתם בטח חושבים שאני מגזים, אבל אני לא מגזים בכלל, כל ההוויה שלנו מושתתת על חיכיון והמתנה, כולנו סופרים את הימים. תראו אותי למשל, בעוד כמה ימים הסמסטר נגמר, הקורס שלי מסתיים, והסטודנטים שלי ואני נפרדים לשלום, בעוד כמה שבועות יום ההולדת שלי מגיע (אני חוגג בעברי כי אני דתל"ש בלאי), בטח אני אשקע בדיכאון, ואז אצא ממנו, כמו תמיד, בעוד כמה חודשים יסלקו אותי מהדירה שבה אנחנו גרים, בתל אביב, היזם הורס את הבניין כדי לבנות במקומו בניין חדש וגדול, ואני כאן, חלש ומותש, סופר את הימים, ובעוד כמה שנים, בטח הסרט שלי, שאותו אני כותב היום, יצא סוף סוף לצילומים, בינתיים אני לא מצליח למצוא לו מימון, אבל יום אחד זה יקרה. יום אחד זה יקרה! ככה זה, ככה כולם, כל הזמן, מחכים, ממתינים, מצפים, חולמים, מקווים, מייחלים, עוד מעט זה יקרה, עוד מעט זה יבוא, עוד מעט יהיה טוב, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, בכל יום שיבוא, בכל יום שיבוא!
ויש עוד קטע בספירת העומר, שאסור להגיד את היום שבו נמצאים בספירה, נניח בבית הכנסת, אם מישהו רוצה לשאול "כמה היום לעומר" – לא נהוג לענות לו ש"היום ל"ג בעומר", נניח, אז מה עושים, אומרים "אתמול היה ל"ב", ואז הוא יודע להוסיף יום, ולהגיע לתשובה הנכונה, חחחחחח, אני יודע שיש סיבות הלכתיות למשחק הדבילי הזה, אבל בעיניי הוא חושף אמת עמוקה על ההוויה האנושית, כשאנחנו כל הזמן בספירה, בציפייה, בחיכיון, בשקיקה, אנחנו אף פעם לא ברגע, אנחנו אף פעם לא בהווה, אנחנו אף פעם לא בספירה עצמה. יש אומנם רגע קטן ודקיק, שבו סופרים את העומר, סופרים ממש – "היום שלושה ושלושים יום לעומר!", אבל בכל שאר הזמן אנחנו אומרים לעצמנו – "אתמול היה ל"ב", או "מחר יהיה ל"ד", אתמול הייתי בצילומים לפרויקט שלי, מחר אני מקווה להגיש אותו, בואו נקווה שנקבל תשובה חיובית, איייי אייי איייי ולמי אכפת מה קורה היום. מה קורה עכשיו. מה קורה הרגע.
הפילוסוף הצרפתי ז'אק לאקאן דיבר על האיווי האנושי, על הצורך הבסיסי שלנו, לרצות משהו, לחכות למשהו, לחלום על משהו, לייחל למשהו, הוא תיאר את הפרדוקס האנושי שבו אנחנו נתונים – כולנו סופרים את הימים לקראת ה"משהו" הזה, שהלוואי שיקרה כבר! ובכל זאת, ברגע שהמשהו הזה קורה לנו פתאום, רחמנא ליצלן, אנחנו קורסים תחת עומס המימוש. זאת הסיבה שהזוגות מחתונמי מתקשים כל כך לשאת זה את זו, אמאלה רק שלא נהיה מאושרים לנצח! זאת הסיבה שבני ישראל העדיפו לחטוא ולהיתקע במדבר, אוי ואבוי, רק שלא נגיע לארץ המובטחת! זאת הסיבה שכל כך הרבה אנשים מונעים מעצמם את ההגעה אל המנוחה ואל הנחלה, כמה נורא להגיע למנוחה ולנחלה! תסתכלו ימינה ושמאלה, תראו כמה נשים ואנשים מתקשים ברגע זה ממש להתחתן, להתפטר, לקנות דירה, לחגוג יום הולדת, להרעיף על מישהו אהבה. אייי אייי אייי, הרבה יותר קל לנו לספור את הימים, מאשר להגיע ליעד, הרבה יותר קל לנו לחשב איפה היינו, ואיפה נהיה, מאשר להיות ברגע.
והפתרון של לאקאן לשאלת חרדת האיווי, שמלווה אותנו כל חיינו, הוא לשמור את התשוקות שלנו על אש נמוכה, לממש אותן, מדי פעם, בעדינות, במינונים קטנים. אני לא בטוח שזה מה שהוא אמר, זה מה שחברי האהוב אינדורסקי הסביר לי. ובכל זאת אני חושב שהתשובה שלו יפה. כן, הרבה יותר נוח לספור את הימים לקראת, הרבה יותר נוח להתעסק במה שהיה אתמול, ובכל זאת, מדי פעם, בזהירות, מותר וכדאי לעצור לרגע, ולהיות, לעצור לרגע ולשהות בהווה, לעצור לרגע ולשמוח! פעם ב, מותר, ואפילו כדאי לדתל"ש כמוני, להניח פתאום תפילין. פעם ב, כדאי ללמוד פתאום תורה, פעם ב, מותר פתאום לאכול פרוסה של עוגת גבינה עם פירוריםםםם, פעם ב מותר פתאום לחגוג את החיים. שכוייח, שנזכה להיות ברגע. חג שבועות שמח.
