יום חולין אחד בשעה שלוש בצהריים אתה מוצא את בנצי שם בדוי מתגלח למשעי מול המראה. אחר כך הוא לובש חלוק מגבת ונכנס להתקלח. אחרי שהוא לובש את בגדי השבת שלו הוא הולך לחדר של פיקסלר ולוקח ממנו עניבה בצבעים סולידיים (הו הו! העניבות של פיקסלר! יום אחד נקדיש להן טור שלם!), הוא משפריץ בושם ובמשך כל ההתארגנות הזו בנצי שותק ותווי הפנים שלו מתוחים, וכשאתה שואל אותו את השאלה הרטורית, בנצי לאן זה? הוא עונה לך את התשובה המטופשת, אה, לא, סתם, אני הולך לחתונה של בת דודה שלי באשדוד.
שלושה ימים אחר כך בנצי מתגלח שוב בצהרי היום ושוב לוקח עניבה מפיקסלר, ואתה כבר לא שואל אותו, אתה פשוט יודע שהוא הולך לחתונה של בת דודה שלו באשדוד (סמיילי קורץ). אבל אז, אחרי שבועיים בערך בנצי נעדר כבר יום שלם והשמועות מתחילות לרוץ. בנצי שם בדוי הולך להתארס. ולא סתם להתארס! בנצי הולך להתארס עם אסתי שהיא בת דודה שלישית של פיקסלר!
יודעי דבר מספרים שהיא כבר יצאה בעבר עם שני בחורים מהישיבה, ושהיא נראית ממש טוב (לבנצי לא היו פשרות בדברים האלה, כל השדכניות בארץ ידעו) ושלאבא שלה יש מפעל בדרום לייצור בייגלה. וכל זה ברמת הנייעס, עוד לפני שיצאה ההודעה הרשמית.
האיז׳ביצער אומר שלפעמים השינוי ממצב של דיכאון וחוסר תקווה למצב של גאולה וישועה הוא כל כך דק ולא ממשי, עד שאתה פשוט מבין שהישועה הייתה שם תמיד ורק חיכתה להתגלות
רק ביום אחר כך מתפרסמת מודעת המאורסים ביתד נאמן, ובמשך כל הבוקר החברים הטובים של בנצי מארגנים לו את הסנטוחה. שזו מעין מסיבה משונה כזו שבה החתן מגיע לישיבה בשעת ארוחת הצהריים ומרימים אותו על הכתפיים ורוקדים איתו ריקודים מטורללים.
אז בבוקר ההוא הכנו לבנצי את השלטים של הסנטוחה וכתבנו בהם כל מיני חידודים והברקות ופרטים ביוגרפיים משעשעים על החתן (למשל: הידעתם שלבנצי מעולם לא הייתה עניבה משלו? הוא תמיד לוקח מפיקסלר), ואבי – שהיה החברותא המיתולוגי של בנצי – הכין נאום עם כמה ירידות ועקיצות ושבחים ואיחולים, וקנינו כמה בקבוקי קריסטל מנטה וקריסטל בטעם קולה ובמבה וביסלי וחיכינו בחדר האוכל שבנצי יתקשר וישאל אם הכול מוכן ואם הוא כבר יכול לצאת מהשירותים שבהם הוא מתחבא כבר שעה כדי לא להרוס את אפקט ההפתעה. וכשניתן האות, בנצי נכנס לחדר האוכל בחיוך זורח והבחור הכי חזק בישיבה הרים אותו על הכתפיים והריץ אותו הלוך חזור וכולם מסביב שרו בגרון ניחר ״סימן סימן טוב ומזל מזל טוב, סימן סימן טוב ומזל מזל טוב יהא לנו…״ ואז השתרר שקט ואבי עלה לדבר, והניח את אצבעותיו על פקק בקבוק קריסטל ופצח בנאום בקול רועד וכל הבחורים צחקו גם כשהפאנצ׳ים היו דלוחים, כי מה לא עושים בשביל לשמח את החתן בנצי שם בדוי.
בתקופה שאחר כך בנצי ריחף בין הפנימייה וקולב העניבות של פיקסלר לבין הפגישות עם אסתי ארוסתו הטרייה. הוא שמר על הכללים ונפגש איתה פעם בעשרה ימים פחות או יותר ודיבר איתה בטלפון פעם בשבוע ועוד שיחה קצרה של שבת שלום לפני שבת ואז התחתן כדרך כל הארץ וכולי וכולי.
ולמה אני מספר את כל זה? גם כי כיף להיזכר, אבל בעיקר בגלל שברגעים האלה, של החגיגות של החתנים הצעירים בישיבה, היית יכול להסתכל פתאום על בחורי הישיבה המבוגרים, אלה שרוב חבריהם כבר נשואים, אלה שלרגע קטנטן אתה אומר לעצמך בלב שאולי לא יתחתנו לעולם.
אני יודע שזו מחשבה כפרנית ומזעזעת, אבל אין אחד שלמד בישיבה שלא חשב אותה לפעמים. ואני לא כותב אותה כי אני מאמין בה. להפך! אני מאמין בניסים! תשאלו אותי למה? בגלל שהשבוע ראיתי נס במו עיניי. השבוע הלכנו שולי ואני לחתונה של תמי ונדיר. תמי היא החברה הכי טובה של שולי והשבוע היא הייתה כלה ועמדה מתחת לחופה, ישתבח שמו.
אני יכול לספר פה קצת על תמי הרווקה שאני מכיר בשש השנים האחרונות, אבל אני לא רוצה. אני רק יכול להגיד שכל כך רצינו שתמי תתחתן, ותמי עצמה כל כך רצתה להתחתן, ואנחנו קרענו את השמיים בתפילות, וניסינו להפגיש אותה עם כל מיני בחורים וזה לא קרה וזה לא קרה וזה לא קרה, עד שזה קרה! ותמי מצאה את נדיר, ונדיר מצא את תמי (מצא, מצא) והשבוע הם התחתנו בחסדי השם.
יש איזה דיבור של האיז׳ביצער, שאני מאוד אוהב. האיז׳ביצער אומר שלפעמים השינוי ממצב של דיכאון וחוסר תקווה למצב של גאולה וישועה הוא כל כך דק ולא ממשי, עד שאתה פשוט מבין שהישועה הייתה שם תמיד ורק חיכתה להתגלות, ואני מאמין בזה מאוד ואני מאמין בניסים ואני רוצה לאחל לכל האלטערס והרווקות המחכות, שהישועה שלהם תתגלה כבר. כי חאלס.
