אמש (ג') ביליתי ב'ערב הכנה לשבועות' בהיכל הישן של מדרשיית נעם בפרדס חנה. קשה לדמיין איזו עוצמה של היסטוריה ושל רגשות אישיים עומדים מאחורי המשפט הקטן הזה.
למדרשייה נועד מקום מיוחד בסיפורם של אנשי הציונות הדתית בני דורי. היא הייתה 'האחר'; האנטיתזה הפראית לישיבות בני עקיבא המהוגנות, הבורגניות. היא הייתה כזו משום שהיא נבנתה בצלמו ובדמותו של מי שכיהן בה כראש ישיבה, הרב יהושע יוגל. בניגוד לפס הייצור הליטאי המעונב, שהוליד חלק גדול מראשי הישיבות והר"מים של שאר הישיבות התיכוניות, ובניגוד לפס הייצור של 'ילד טוב כיפה סרוגה' שהוליד את ראשי הישיבות והר"מים שכבר גדלו בתוך הציונות הדתית, הרב יוגל היה סיפור לעצמו. הוא היה חניך ישיבת קלצק, אחת מישיבות תנועת המוסר; אלה שדגלו בכך שהאישיות חשובה לא פחות מהלמדנות הליטאית, או מהדבקות החסידית.
ואכן, היתה לו אישיות ייחודית. בדיעבד, אני חושב שהיה בו משהו ניטשיאני. הוא האמין בעוצמות של בני אדם ושל רעיונות, ותמיד חשדתי בו שגם כאשר כעס והעניש את תלמידיו על עבירות למיניהן (בריחות לסיני, התחזות לחיילים, וגם דברים חמורים יותר שלא כאן המקום לפרטם), בסתר ליבו גם ידע להתענג על פראות הנעורים שהופגנה באותן עבירות. אחרת, אי אפשר להסביר את העובדה שהעבירות האלה עצמן הפכו להיות תו היכר של המדרשייה לא פחות מכל הישגי בוגריה בלימודים ובמקצועות בהם השתלבו. הייתה ברב יוגל מספיק עוצמה משלו כדי לשתק את הרוח הזו בעודה באיבה, אילו באמת רצה בכך.
אני התגלגלתי למדרשייה די במקרה. לא היתה לי, ואין לי עד היום, אותה אישיות 'פראית' שנודעה למרחוק כתו היכר שלה. חיפשתי ישיבה תיכונית שבאמצעותה אוכל להימלט מן האפרוריות של החיים בעיר שבה גדלתי, בת-ים, ולא פחות מכך – מן החרדתיות של אימי המנוחה, שהייתה צריכה לדעת מה אני עושה בכל רגע נתון. חיפשתי מקום שבו לא תוכל לממש את הצורך הזה. זו הייתה יכולה להיות כל ישיבה תיכונית אחרת. אבל במקרה, כמה מחבריי בבת-ים הלכו למדרשייה. אז הלכתי גם אני.
אהבתי את המקום הזה אהבת נפש. בניגוד לרבים מחבריי, שאהבו אותו אבל חיפשו במקביל כל דרך כדי להתחמק ולטייל ברחבי הארץ, אני הייתי שיכור מעצם האפשרות ליהנות מהחופש המשמעותי הראשון בחיי. להסתובב כאוות נפשי במרחבים שבין בנייני הפנימיה וכיתות הלימוד, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד אם אכנס לאיזה שיעור או סדר , או לא (ברור שלאי כניסה לשיעורים, במיוחד אם נמשכה לאורך זמן, היה מחיר, אבל ההחלטה אם לפעול ולשלם את המחיר היתה כולה בידיי. לא ניצלתי אותה הרבה, אבל עצם הימצאותה היתה חשובה לי). ואהבתי, כמה אהבתי, גם את המרחבים הגדולים, הדשאים המוריקים, שהיו גם במדרשייה עצמה וגם בכל אזור פרדס חנה, שבו שכנה. כשחזרתי משבת חופשית אל המדרשייה לא הרגשתי עול, אלא חזרה לגן העדן.
סיימתי את לימודיי במדרשייה בדיוק לפני 40 שנה. מאז, חזרתי אליה רק כמה פעמים בודדות: הצגות פורים של כמה מחזורים מתחתיי; שבתות מחזור בודדות, ראיון מאוחר עם הרב יוגל, וזהו. בינתיים, המתח הפנימי שהיה טמון בבסיסה של המדרשייה – המתח בין העוצמה החיובית והשלילית שהיא טיפחה – הלך והגיע למימדים שכבר לא היו ניתנים לשליטה. מעשי העבריינות של התלמידים הצעירים הלכו והחריפו, והרב יוגל המזדקן כבר לא יכול היה לשלוט בהם. כעבור 25 שנים מהרגע שבו סיימתי את לימודיי, לפני 15 שנה, סגרה מדרשיית נעם בפרדס חנה את שעריה, ולימודי התיכון שלה הועברו לקרית המדרשייה בכפר סבא, שם פעלה המכינה למדרשייה, בגילאי חטיבת הביניים, בשיטה חינוכית הרבה יותר נוקשה.
כמה עמותות הלכו וקנו במשך השנים את המבנים והשטחים של המדרשייה, והמדרשייה הריאלית של נעורינו הלכה ונשארה רק זיכרון מתוק – ורחוק. אני לא חושב שביקרתי במדרשייה מאז נעלה את שעריה. ולכן כל כך שמחתי והתרגשתי כששמעתי, לפני כמה חודשים, שעמותה חדשה, בשם 'ליבא בעי', בהנהגת הזמר יצחק מאיר (אחיו של העיתונאי ידידיה מאיר), קנתה, ואולי שכרה, את היכל בית המדרש של המדרשייה, והיא מעוניינת להפעילו מחדש ובכלל זה פעילויות לבוגרים.
מאז אכן נעשו כמה פעילויות לבוגרים, כמו תפילת ראשי חודשים, וקריאת מגילה בפורים. אבל אלה היו פעולות בוקר מוקדמות למדי, ולא הרגשתי חשק לצאת מהבית בירושלים בשעה מאוד מוקדמת כדי להגיע אליהן. אבל השבוע קיבלתי הודעה על פעילות שתתקיים בערב, מוצאי ראש-חודש סיון, ובה כמה מהבוגרים יתנו שיעורי תורה קצרים לקראת שבועות.
פגישה עם מחוזות קסומים שאבדו
למרות השגעון שבדבר – נהיגה של קרוב לשעתיים בכל כיוון – היה לי ברור שאסע. לא אחמיץ שוב את ההזדמנות להיפגש מחדש עם המחוזות הקסומים של נעוריי. בקילומטרים האחרונים של הדרך כבר חשתי את פעימות ההתרגשות. היה לי ברור שבטח יהיו במקום עוד מאות בוגרים כמוני. הרי רבים יבקשו לנצל כמוני את ההזדמנות להיפגש עם מחוזות נעוריהם.
אבל מהרגע שהגעתי למקום תחושת החמצה ועצב מילאו אותי. מהקרייה העצומה של נעוריי נשארו רק היכל בית המדרש ועוד כמה חדרי אוכל קטנים. כל המבנים האחרים עדיין עומדים על תילם, אבל גדורים בפני המבקרים במדרשייה, על ידי העמותות האחרות שרכשו אותם. למען האמת, גם המבנים עצמם היו אפורים וחיוורים כפי שהיו תמיד, בלי קסם הנוסטלגיה שאפף אותם בזיכרון. באולם עצמו, שבשיאו מילאו אותו כ-500 תלמידים, היו בסך הכל כמה עשרות בוגרים, בין 30 ל-40, רובם המכריע בני מחזורים צעירים ממני, שהגעגועים עדיין לא הספיקו להתרחק מהם. והעיקר: ההיכל עצמו, היכל הפאר של נעוריי, היה עכשיו אולם מוזנח, שהטיח על קירותיו מתפורר, ובמקום ארון הקודש המפואר שלו היה עכשיו ארון קודש מתכתי קטן. ובקומה התחתונה, בה היתה ספרייה מפוארת, ופינות הנצחה לבוגרי המדרשייה שנפלו במלחמות ישראל, עמד עכשיו שטיבל חרדי קטן, ללא הוד וללא הדר.
השיעורים עצמם דווקא היו טובים ומוצלחים. טוב, נשאו אותם כמה מבוגרי המדרשייה היותר בולטים, כמו דרור אידר, שגרירנו באיטליה (שדיבר מהזום); חבר-הכנסת לשעבר יהודה גליק, והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי. מסתבר שגם הם לא יכלו להימלט מהצו הנוטסלגי ונענו, בהתראה קצרה של כמה ימים, להגיע למקום. לצידם היה גם הרב דוד בלוך, שראוי להיות גיבורו של רומן מרתק.
בלוך גדל בלב הקסבה הקנאית של בני-ברק, בחוג תלמידי החזון איש (הוא נישא לבתו של ר' גדליה נדל, אחד מתלמידיו הקרובים והיותר מיוחדים של החזון איש). הוא הגיע למדרשייה כאיש צעיר, עם רצון לא מוסתר 'להשחיר' כמה שיותר מאיתנו ולכוון אותם לישיבות חרדיות. האישיות המרשימה שלו, אהבתו לתלמידים, בתוספת הכשרון הרטורי שלו, אכן סיפקו לו הצלחות רבות ביעד הזה. אבל קרה לו דבר מדהים: תוך כדי עמלו לדחוף כמה שיותר בוגרים לעולם החרדי, הוא עצמו הלך והתאהב בעולמה של הציונות הדתית, בעיקר של אלה מבניה שאכן מקפידים בתורה ומצוות: במעשיות, באהבת העם והמדינה לצד אהבת התורה, ובעיקר – כפי שאמר לי בעצמו במשך השנים – ביושרה ובאידיאליזם שלהם, שעמדה בהיפוך ניכר לתחמנות ולעולם השקר שהוא מכיר מבני ברק.
וכך, במשך השנים, הלך הרב בלוך ושינה את עורו: מאדם שבא לדחוף את צעירי הציונות הדתית אל העולם החרדי, הוא הפך למי שמקדם את אורח החיים הדתי-לאומי אל העולם החרדי. הוא היה בין מקימי הנח"ל החרדי, ולימים לא הסתפק בכך, אלא הקים גם ישיבת הסדר חרדית. פעם אפילו אמר לי בעצב שהוא מתחרט חרטה גדולה על כל הצעירים שאותם דחף לאורח חיים חרדי: דנתי אותם לחיי עוני, אמר.
האיש הזה, שהתאהב בעולמם של בני המדרשיה, הפך עד היום לרב היחיד מבין כל אלה שלימדו אותנו שנשאר קרוב לתלמידיו. הוא נשאר בקשר עם כל המחזורים, ועם רבים מהתלמידים, שאותם לימד. במחזור שלי, שהיה המחזור הראשון שבו לימד, היה לו קשר עמוק במיוחד עם בוגר בשם ליאור ניר, שבמשך השנים חלה במחלת ניוון שרירים. הרב בלוך הגיע לבקר אותו במשך שנים, בכל מוצאי שבת, תוך שהוא מעודד את אשתו וילדיו, עד שליאור נפטר. זה מעשה חסד של אמת לא פחות מכל ליווי של נפטר.
אז הרב בלוך הגיע גם לערב הזה. הרי לא יתכן ערב של מדרשיסטים בלעדיו. וחן הרוח הג'ינג'ית העולצת שלו הפיג במשהו את עליבות המקום והמספר הדל של המשתתפים. כשנסעתי חזרה הביתה חשבתי שאכן הייתה שרויה על הערב הזה תחושה קשה של החמצה, ואולי אפילו חוסר טעם. אבל שמחתי שנסעתי. שמחתי, כי ידעתי שאלמלא נסעתי הייתי בוודאי עסוק בתחושה של הטוב הגדול שהחמצתי. משנסעתי, ראיתי שמקסם הנעורים ההוא לא נשאר הרבה. למען האמת, לא נשאר כלום; מלבד זכרונות טובים ויפים, שאותם ניתן לספר בכל פורום, ולמען האמת גם לזכור אותם פשוט ביני לביני. אחרי שעתיים של ביקור במנהרת הזמן חזרתי להווה; לחיים העשירים והמספקים שיש לי בו, וידעתי שכבר אין צורך להתגעגע.
