עדותו של שלמה פילבר במשפט נתניהו מעוררת סערה בעולם המשפט. פילבר הוא עד מפתח ל"עסקת שוחד" בין נתניהו לאלוביץ', בהתבסס על שלוש שיחות שלו עם נתניהו, שקיבלו כינויים בנרטיב שבנתה התביעה: “פגישת ההנחיה", “שיחת הנזיפה" ו"שיחת המעקב".
להוותה של הפרקליטות, בחלוף רוב החקירה הנגדית תיק השוחד מתקשה לזהות את עצמו. ההגנה, שנכנסה לעובי הקורה ביחס לכל שיחה, פוררה את נרטיב התביעה. הדרמה העיקרית התרחשה כאשר הופרך טווח הזמן שיוחס ל"פגישת ההנחיה", כישלון שבעקבותיו נאלצה הפרקליטות לבקש, שוב, לשנות את כתב האישום. בית המשפט דחה את הבקשה בנימוק שמדובר בפגיעה מהותית בהגנה, אבל האמת היא שלא רק זמן הפגישה הופרך; למעשה הפרשנות שיוחסה לשלוש השיחות, כמבססות קשר שוחדי בין נתניהו לאלוביץ', עורערה כליל.
מאליה מתבקשת כאן שאלה מוזרה למדי: הכיצד נחשפה ערוות התביעה דווקא על ידי עד המדינה המרכזי? מי שיאמין לרוב פרשני המשפט, יסבור שהבעיה היא העד. כך למשל יהודה יפרח, שלא חוסך ממנו את שבטו במאמר שפרסם בבמה זו: דברי פילבר הם ב"איכות זיבורית", הוא “מחליף גרסאות כמו גרביים", “עדותו זולה", “הזוי", ועוד כהנה וכהנה. אני חולק על התיאור הזה. עדותו של פילבר מציגה מהלך אחד שמקנה הקשר ברור והגיוני לכל שלבי עדותו. להלן הבנתי לדבריו, בתכלית התמצות.
בזמן אמת לא הייתה לפילבר כל סיבה לחשוד בעסקת שוחד. במהלך חקירתו הממושכת הוא החליט להיכנע לרשויות האכיפה, מפחד שירדפוהו עד שיספק את הסחורה נגד נתניהו, ומפני שהאמין (בטעות) שתיק השוחד כבר מבוסס בלי קשר אליו. לכן הוא חתם על הסכם עד מדינה, שבו, בתמורה לחסינות, הוא סיפק פרשנות מאוחרת וחדשה לאותן שלוש שיחות עם נתניהו – פרשנות שעלתה בקנה אחד עם קו החקירה של עסקת שוחד.
פילבר לא העיד על שוחד, אלא, בהנחה שהיה שוחד, הוא ניסה לפרש מחדש שלוש שיחות קצרות עם נתניהו
הדברים הללו הם לא פחות ממזעזעים. מתברר שפילבר אינו עד, הוא הד. התביעה הפכה אותו לכזה בלחץ החקירות, האיומים והמעצרים. הוא לא העיד על שוחד, אלא, בהנחה שהיה שוחד, הוא ניסה לפרש מחדש שלוש שיחות קצרות עם נתניהו, באופן שהדהד את נרטיב התביעה. הבעיה של התביעה היא שפילבר איננו הד אוטומטי. כשהוא מבין, מול הראיות הממשיות שמציגה ההגנה, שהפרשנות שהדהד היא בעצם קלושה עד בלתי אפשרית – עניין שהתביעה הייתה אמורה לדעת בעצמה – הוא חוזר בו ושב להבנתו המקורית.
מהלך הדברים הזה אינו “זיבורית", “זול", או “הזיה". נכון שפילבר משתנק ומגמגם קצת מדי פעם, בעיקר כשהוא נזכר שהוא מערער על מה שהפך אותו לעד מדינה וצפים חששותיו שהפרקליטות תשוב לרדוף אותו. אבל ההשתנקות הזו לא משנה את עיקר הדברים כאן, שמדגים שהבעיה של התביעה איננה העד, אלא היא עצמה, שיצרה ביוזמתה את הדרמה כולה.
מרגע שמבינים זאת, פילבר הופך לסוגיה שולית. השאלה הגדולה יותר נוגעת למה שנחשף במהלך המשפט ביחס לגורמי האכיפה, ובעיקר הפרקליטות. משום שכעת מתברר שהם הפכו בכוחניות את פילבר מעד להד בזמן שלא היו להם ראיות משמעותיות, אלא רק חשד כללי לשוחד, שמקורו בעצם לא ידוע עד היום. משמע, האמצעי לביסוס החשד נגד נתניהו, ראש ממשלה מכהן, היה שימוש בלחצי אכיפה אימתניים וספק חוקיים כדי לייצר הדים מפלילים לאותו חשד, ואז להשתמש בהדים כראיות. בעצם אין כאן כתב אישום במשמעותו הרגילה, אלא חשד עמום שחוזר בצורות שונות דרך הדי מדינה. קשה להפריז בחומרת העניין הזה.
לפחות על נקודה אחת כבר אין חולק: הפרקליטות כשלה נחרצות בתיק 4000. קשה להתווכח על כך, כאשר הפרקליטות עצמה מודה בכך בבקשתה לשנות את כתב האישום. כעת עלינו לנסות לעמוד על סיבת הכישלון. לעניין זה ישנן שלוש תזות רווחות: רשלנות, חובבנות, או זדון. ננסה להכריע בסוגיה באופן מושכל.
תזת הרשלנות נפסלה מראש בידי הפרקליטות עצמה. בתיק, כך דווחנו, דנו עשרות פרקליטים בכירים וצוות “איפכא מסתברא". מנדלבליט ושי ניצן בישרונו נחרצות שכתב האישום הוגש בכובד ראש, מתוך מודעות לתקדימיותו ובהשקעת משאבים וחשיבה מרובים. רשלנות לא הייתה כאן.
מה לגבי חוסר מקצועיות? כאן הדעות חלוקות. מצד אחד עומד למשל יהודה יפרח, שמתאר במאמרו את ההליך הפלילי כ"משחק שחמט ענקי שמתנהל בין טובי המוחות". מצד שני עומד למשל אני, שבוחן כבר שנים בירוקרטיות בעולם ובישראל, וטוען ש"טובי המוחות" הם לא פעם, במיוחד בעמדות הניהוליות הגבוהות, עובדים בינוניים ביותר שהתקדמו בזכות כישורים פוליטיים־ארגוניים, כקרבה ונאמנות אישית, והמוניטין שלהם נשען בעיקר על משחק פנים־מוסדי סגור, חסר בקרה ופיקוח, לצד כוח פקידותי שהם ממנפים לתועלתם.
אם כן, חובתי המקצועית היא לבחון ברצינות רבה את תזת החובבנות. אלא שאחרי שעשיתי זאת בלב פתוח ובנפש חפצה, מתחייבת המסקנה שאומנם ניכרת כאן חובבנות רבה, אבל היא רחוקה מלהסביר שלל תופעות חריגות שמתגלות במשפט.
חוסר מקצועיות לא מסביר, למשל, את הסכם עד המדינה הדרקוני, שחשף בשבוע שעבר אבי וייס בהסכת “שומר סף" של ד"ר גדי טאוב, שמשית על פילבר שורת איסורים שפוגעים בו ובפרנסתו בלי כל צורך וקשר לתיק. הוא גם לא מסביר את אינספור ההדלפות המגמתיות והפליליות, את העיתוי הפוליטי של הגשת כתב האישום, את שקרי הפרקליטות בבית משפט, את העלמת ההליכים הכוחניים והפסולים שהפכו עדים להדים, את מניעת החומרים הסדרתית מההגנה, את נטיית ה"שגגות" הרבות לפגוע דווקא בהגנה, ובעיקר, את ההתעקשות להמשיך כרגיל גם אחרי שנחשף הכישלון המהדהד (תרתי משמע).
הנה רק השבוע, אחרי שבית המשפט דחה את הבקשה לשנות את כתב האישום, ערכו פרקליט המדינה והיועמ"שית החדשים “שיחת עידוד" לפרקליטים הכושלים. לוּ הייתה כאן חובבנות, לא הייתה מתקיימת שיחת עידוד, אלא היו חוזרים בהם מהאשמה בשוחד ונוזפים בפרקליטים האחראים. כך פשוט: לו לא היה זדון, היו בפרקליטות מודים ועוזבים. ללא הודאה וללא עזיבה, זדון הוא ההסבר היחיד שנותר.
