זה היה במרחשוון תשס”ב, נובמבר 2001. מפעל פניציה בירוחם, המייצר בקבוקי זכוכית, נקלע למשבר. אוטובוס ובו עובדי המפעל, לצד תושבים תומכים מהעיירה, עלה לירושלים כדי להפגין מול משרדי הממשלה. גם אני ישבתי שם באוטובוס, כתב צעיר ששנה לפני כן התחיל לכתוב במקור ראשון, ועוד לא ממש החליט מה הוא יותר – תושב ירוחם שעולה לירושלים כדי להביע סולידריות עם שכניו שפרנסתם מאוימת, או עיתונאי שנוסע למשימת סיקור. שעות ספורות לאחר מכן, כשעמדתי שם בין אנשי התקשורת שהגיעו לדווח על ההפגנה, הבנתי שדווקא מהמקום האישי שלי, אני יכול להביא קול ייחודי.
הצלם שנשלח על ידי המערכת אמר לי אז: "אני כבר יודע מה אתה רוצה שאצלם – מובטלת ממררת בבכי עם שלט 'לחם עבודה', או מובטל עם מבט מפחיד בעיניים". עניתי לו שיסתובב בעצמו ויראה שבהפגנה הזאת אין מראות כאלה. העיתונאים לידי החלו להתלחש ביניהם על ההפגנה המוזרה. במקום מראות קשים של שלטים עם סיפורים קורעי לב, צעקות וניסיונות לחסום כביש, עשרות המפגינים בגבעת ההפגנות מחו באיפוק לא אופייני על סגירת מפעלם. גם השלטים שהונפו לא היו שגרתיים: "ירוחם יוצרת, לא עוצרת", "הממשלה נוגסת בהישגיה של ירוחם", "אני ירוחמי גאה", והסיסמה שהובילה את המאבק: "ירוחם מתעקשת לנצח גם את האבטלה". בסיום ההפגנה עמדו כולם ושרו התקווה, ולאחר מכן דאגו לנקות את שטח ההפגנה.
האופי המאופק של המחאה לא היה מקרי. הוא כוון מלמעלה על ידי מועצת ירוחם ומי שעמד אז בראשה, מוטי אביסרור. אביסרור לא האמין בהפגנות. כשנבחר לראשות המועצה, תשע שנים קודם לכן, הוא הכריז שאחת ממטרותיו היא "להוריד את ירוחם מהכותרות" ולהעלים אותה מעין התקשורת, שבדרך כלל הסבה נזק קשה לדימוי העיירה. אחרי שבשנות השמונים ירוחם כיכבה בעיתונים בהקשרים שליליים והפכה סמל למצוקת עיירות הפיתוח, אביסרור וחבריו הגיעו למסקנה ששיטת חסימות הכבישים והבערות הצמיגים לא הוכיחה את עצמה, ושצריך לנסות דרך חדשה. פרנסי העיירה הכריזו על דרך של קבלת אחריות ונקיטת יוזמה, שתהיה מגובה במנהל תקין ובאיזון תקציבי ותביא בסופו של דבר גם לשינוי התדמית השלילית.
אני שמח על הזכות להיות חלק מעיתון אופטימי אבל לא נאיבי, מאוהב בעמו וארצו אבל לא עיוור, מעניין אבל לא צהוב
ירוחם של שנת 2001 הציגה בגאווה הישגים מרשימים בתחום החינוך. אחוז הזכאים לבגרות קפץ ביותר מארבעים אחוזים, ובתי הספר בעיירה זכו בפרסי חינוך. אבל ההישגים בחינוך, כמו גם השמירה על מאזן תקציבי ומנהל תקין, לא פתרו את בעיית האבטלה. הדור המבוגר לא זכה ליהנות ממהפכת החינוך, והאיום בסגירת מפעל פניציה, שהעסיק 240 עובדים, גרם לפרנסי העיירה לצאת למאבק מאופק אך עיקש, להציב דרישות אבל ממקום של כבוד וגאווה עצמית.
את המורכבות הזאת, רוב העיתונאים שהגיעו להפגנה לא הכירו. הם לא היו מודעים להתחבטויות של ראש המועצה אם וכיצד לקיים מחאה שמצד אחד עלולה לפגוע בדימוי החיובי שעליו הוא עמל, ומצד שני עשויה לזרז את פתרון הבעיה. באותה הפגנה התחדדה לי שליחותי העיתונאית. הבנתי את הבשורה החברתית הייחודית שמקור ראשון מאפשר לי – להביא מהפריפריה תמונה מורכבת ולא פלקטית, אותנטית, וחפה ככל הניתן מסטריאוטיפים שטחיים.
בין קריית־שמונה לגוש קטיף
לשמחתי, כבר למעלה מעשרים שנה שמקור ראשון מעודד אותי ואת חבריי להביא לכם את התמונה הזאת. כשעיתונאי מתל־אביב מגיע לדימונה או לקריית־שמונה, הוא בדרך כלל יהיה אורח לרגע. הוא יכתוב פסקה טרחנית על תלאות הנסיעה שלו מאזור המרכז, ייגש לחפש קולות זמינים במרכז המסחרי שיספקו כותרות בנאליות, ובגלל חוסר היכרות מעמיקה עם המקום ולחץ לחזור הביתה, סביר מאוד שהוא יפספס קולות חשובים ומורכבויות שקשה לאתר בביקור קצר.
עמיתי יאיר קראוס, תושב עכו ולפני כן תושב קריית־שמונה, מביא כבר שנים רבות קול ייחודי ואותנטי מאזור הצפון. את הסיקור שלו מהשטח לאירועי שומר החומות בעיר שבה הוא מתגורר, אי אפשר היה למצוא בכלי תקשורת אחרים. בצד השני של המפה, בעשרים השנים האחרונות אני מנסה להביא מדי שבוע תמונה מורכבת מהנגב, רבת גוונים וקולות.
הכתיבה מהנגב בשני העשורים הללו כללה גם סיקור אוהב של אנשי גוש קטיף, לפני, תוך כדי ואחרי עקירתם; הבאת קולותיהם של יושבי המקלטים בעוטף עזה ופצועי צוק איתן מבית החולים סורוקה; סיקור מאבקי עובדים ומהפכים פוליטיים מקומיים; ותיעוד הקמתם של גרעינים חברתיים בעיירות ושל יישובים חדשים בנגב ובערבה.
לכתוב מהנגב זה להעלות למודעות את הפערים במערכת הבריאות, את חוסר הצדק החלוקתי בין הרשויות ואת אתגרי התעסוקה, אבל זה גם להניח זרקור על הרבה דברים טובים שמתרחשים, כמו התפתחות ההייטק, מעבר צה"ל דרומה, שיפור תשתיות התחבורה ואירועי תרבות ייחודיים. לכתוב מהנגב זה לכתוב על אתגרי הפריפריה אבל גם על היתרונות הרבים במגורים מחוץ לגוש דן הצפוף, החנוק והפקוק.
לכתוב מהנגב זה להבין טוב יותר את הצורך בהכרת סיפוריהם של קבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית, שנמצאות לפעמים רחוק מהעין: החברה הבדואית, תושבי הערבה, הקהילה האתיופית, עקורי גוש קטיף, ואנשים עם צרכים מיוחדים.
מקור ראשון חוגג חצי יובל, ובפרספקטיבה רבת שנים – מרגישים היטב את ההבדל. לפני עשרים שנה הייתי צריך להסביר לרוב המרואיינים שלא מדובר במקומון של ראשון־לציון. היום רובם מכירים ומוקירים את העיתון. הוא נקרא יותר, מצוטט יותר, מוערך יותר ומשפיע יותר. אם בעבר התייחסו למקור ראשון כאל חממה שנועדה לגדל עיתונאים שישתלבו אחר כך בעיתונים "גדולים", היום העיתון נתפס, בצדק גמור, כעיתון חשוב, משמעותי ומשפיע לא פחות מעיתונים אחרים.
אני שמח על הזכות להיות חלק מעיתון מגוון אבל גם מכוון, אופטימי אבל לא נאיבי, מאוהב בעמו, ארצו, תורתו ומדינתו אבל לא עיוור, מעניין אבל לא צהוב, מעמיק אבל לא כבד מדי. עיתון יהודי, נקי, הגון עם מרואייניו ומחובר לקוראיו.
התחלתי לכתוב במקור ראשון בחודש שבו מלאו לי 25. עכשיו, כשמקור ראשון מגיע לגיל 25, אני מאחל לו שיגדל ויצמח כמו כל בחור בגיל הזה, אבל שיישאר תמיד עם רוחו הצעירה, האופטימית והאוהבת.
