כדאי להתעכב על החלטתו של השופט ג'ורג' קרא לקרוא בטקס הפרישה שלו את פסק הדין בערעורו של רועי חיון, ולא פסק דין עם גוון פוליטי־חוקתי שיקרוץ לבייס. השאלה המשפטית שעמדה במוקד תיק חיון היא נישתית, אפרפרה, כזו שמעניינת בעיקר פרקליטי צווארון לבן עם התמחות מפוהקת בפקודת מס הכנסה, אף שהסיפור של חיון עצמו צבעוני ומעניין. רכבת ההרים הרגשית שבה חי מי שכונה "נער הפלא של שוק ההון", בין וילות פאר, רכבי יוקרה, דוגמניות והרבה מאוד כסף, הפכו את עלילותיו לחומר טוב לתסריט נוסף על נוכל ישראלי בינלאומי מהסוג שענקיות הסטרימינג אוהבות.
כוכבו של חיון דרך כבר בשנות העשרים לחייו, כאשר הפך השקעה צנועה של 100 אלף דולר לרווח מהיר של 5 מיליון דולר. היתרה בחשבון הבנק שלו צמחה במהירות לסכום תלת־ספרתי של מיליוני שקלים, וחיון התמכר לחיים הטובים. ובאגדות כמו באגדות, הטיסה המהירה והקרובה מדי לשמש חרכה את נוצותיו של הצעיר העשיר. הנוזלים הלא נכונים עלו לו למוח, והצניחה מהבשורה המתוקה לדיכוי המר הייתה כואבת ומהירה. חיון נחקר בידי ממשלת גרמניה ורשות המיסים בישראל, והורשע בארץ בעבירות של ארגון הימורים לא חוקיים, ניהול עסק שחור של הלוואות בריבית וניכיון צ'קים, מרמה והלבנת הון.
המדינה, שהבינה מזמן שמיגור פשעים דרך הכיס אפקטיבי יותר מעונשי מאסר, הפעילה נגד חיון את הנשק היעיל והכואב שלה – הוראות החילוט הכלולות בחוק איסור הלבנת הון. מדובר בחוק שאינו עוסק בעבירה הכלכלית עצמה, אלא במה שמתרחש אחריה.
קרא מציע פתרון חד לאלימות בחברה הערבית: "אכיפה בלתי מתפשרת והחמרת הענישה". לזכותו ייאמר שהוא עקבי; קרא נחשב לשופט פלילי מחמיר
חיון, כאמור, הרוויח הרבה מאוד כסף מזומן בדרכים עקלקלות. אם היה מדובר בכסף קטן הוא היה יכול לנצל אותו לתשלום על עגלות מצרכים ברמי לוי, אבל כשמדובר במחזורים גדולים העבריין חייב למצוא דרך להטמיע את הירקרקים בעסקים כשרים, כפי שהתפייט פעם השופט המנוח מישאל חשין: "מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פרחי אביב". בעניין הזה בא החוק לטפל. בין היתר הוא מאפשר חילוט מלא של כספים שהולבנו. החילוט מוטל בנוסף לעונש ולא במקומו, כשהרעיון הוא "לבל יצא חוטא נשכר".
אלא שכאן נוצרה בעיה. המדינה קנסה את חיון ב־2 מיליון שקלים וחילטה ממנו 5 מיליון נוספים. במקביל, רשות המיסים דרשה ממנו לשלם מס על הכנסות לא חוקיות בגובה 6.8 מיליון שקל. זה התאפשר משום שדיני המס בישראל כוללים הנחה של "עיוורון מוסרי"; כל הכנסה חייבת בתשלום מס, גם אם מדובר בהכנסה מעסק עברייני.
חיון התנגד לדרישת המס בטיעון הבא: אתם מתייחסים לעסקי ההימורים שלי כאל עסק החייב בתשלום מס? סבבה. אבל את המס משלמים כידוע רק על הרווחים, לא על ההכנסות. הכספים שחילטתם ממני הם סוג של "הוצאה" ב"עסק", ולכן אי אפשר להטיל עליהם חובת תשלום מס. אחרת זו תהיה גבייה כפולה.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו של חיון, וכך גם השופט שוחט בדעת המיעוט בעליון. שוחט ציטט את "הלכת דמארי" שלפיה עסק יכול לרשום הוצאות הכלולות ב"מבחן הסיכון"; הכוונה היא להוצאות שאינן חלק מהפעילות השוטפת, אך הן בגדר "הסיכונים השוטפים הכרוכים בייצור ההכנסה" הנלקחים בחשבון בתוכנית העסקית. השופטים קרא ומינץ דחו את הטענה הזו וקיבלו את ערעור פקיד השומה. קרא קבע שהחילוט נועד אמנם להוציא בלעו של גזלן מפיו, אולם יש בצידו גם תכלית עונשית־הרתעתית. מבחינת קרא "אין כל קושי, משפטי או מוסרי" שעבריין ישלם פעמיים.
נאום הפרישה של קרא חשף את המורכבות הכרוכה בתפקידו כשופט ערבי־נוצרי בביהמ"ש העליון הישראלי. הנאום נע על שני צירים כמעט מקבילים: הראשון, סיפור ההשתלבות המוצלח של בן מיעוטים בראש פירמידת מערכת המשפט הישראלית. השני, בעייתי הרבה יותר, סיפורו של שופט הנלחם על הערכים והאינטרסים של המגזר שלו.
הפרקליטות הגישה השבוע תביעות אזרחיות בסך כולל של 5.5 מיליון שקל נגד מורשעים בעבירות לאומניות. בינתיים מדובר בעיקר ביהודים, אבל התקדים עשוי לבשר על שינוי כיוון במאבק בטרור
קרא סיפר על ילדותו ביפו "מוכת העוני והפשע בשנות הצנע" ועל התעקשותה של אימו לרשום אותו לתיכון יהודי, למרות קשיי השפה שמהם סבל כבוגר בית ספר יסודי של מסדר הנזירים הפרנציסקנים, שבו לימדו בערבית. "זה מה שיש, תסתדר", דחתה אותו אימו כשהתחנן לפרוש. קרא סיפר על הצטיינותו בלימודי תנ"ך ותלמוד, ושילב בנאום הפרישה לא פחות משלושה ציטוטים מספר הספרים. הבחירה שלו בפסק הדין של חיון היא חלק מהנרטיב הזה: זִכרו אותי לדורות כשופט מקצועי, שפסקי הדין שניפק תרמו את תרומתם לפיתוח המשפט הישראלי.
אבל הסיפור הזה לא סותר מבחינתו את הנרטיב השני: הזהות הלאומית־ערבית, שעל האינטרסים שלה נחלץ קרא לא אחת להגן. בנאום הפרישה הוא התמקד בעיקר בסוגיית הפשיעה במגזר והפתרון שהדין הפלילי אמור להציע לה. הוא סיפר על "חוכמת הרחוב" שרכש בשנותיו כעורך דין פרטי ביפו, שבהן נחשף מקרוב למצוקות האוכלוסייה, ועל הדרך שהובילה אותו למשרת שופט פלילי. פרק מיוחד בנאום הוקדש לבעיית האלימות בחברה הערבית. "הפשיעה בכלל ובחברה הערבית בפרט אינה מכת גורל או גזירת שמיים", אמר קרא. "דומה היא יותר למחלה המקננת בגוף האדם, כך היא מקננת בחברה. ככל שהמערכת החיסונית חזקה, פשיעה מתקיימת בעצימות נמוכה ונשלטת, אלא שלאחרונה המערכת החיסונית של החברה נחלשה… חברה מתוקנת איננה יכולה להשלים עם השתוללות הפשע ברחובותיה".
הפתרון שמציע קרא חד. לדעתו החינוך חשוב, אבל לפני הכול נדרשת "אכיפה בלתי מתפשרת והחמרת הענישה בעבירות אלימות ונשק". לזכותו של קרא ייאמר שהוא עקבי. הוא נחשב לשופט פלילי מחמיר; פסק הדין הפלילי המזוהה איתו יותר מכול הוא הרשעת נשיא המדינה לשעבר משה קצב בעבירת אונס.
אבל קרא נתן ביטוי לזהות הלאומית לא רק בזירה הפלילית. הוא סירב לשיר את התקווה בטקס המינוי שלו לעליון; לצד מני מזוז, הוא מיצב עצמו כמתנגד עקבי ועיקש להרס בתי מחבלים שרצחו יהודים; והיה השופט היחיד מבין 11 חברי ההרכב המורחב שתמך בפסילת חוק יסוד הלאום.
עוד קבע קרא שאין להטיל מגבלות על ביקורי חברי כנסת אצל מחבלים בבתי כלא, למרות פרשת ח"כ באסל גטאס שנתפס מבריח טלפונים למחבלים. במקרה אחר טען שאין למפקד הצבאי ביו"ש סמכות להחזיק בגופות מחבלים. בתיק נוסף ביקש קרא לפסול את תוכניות הבנייה של עמותת עיר דוד במתחם קדם בירושלים, בטענה שהמועצה הארצית לתכנון ובנייה הייתה צריכה להעמיד מתורגמן ערבי כדי לאפשר לערבים מסילוואן לערער.
בנקודה הכואבת
אגב מאבק בכיס: האם ההודעה שפרסמה השבוע הפרקליטות עשויה לסמן כיוון חדש במאבק בטרור? המחלקה האזרחית בפרקליטות הגישה השבוע ארבע תביעות אזרחיות בסך כולל של 5.5 מיליון שקל נגד מורשעים בעבירות לאומניות: רוצחי הנער מוחמד אבו־ח'דיר, מציתי כנסיית הלחם והדגים בטבריה, והמחבל שרצח שלושה אזרחים באוטובוס בירושלים בשנת 2015.
מטרידה העובדה ששתיים משלוש התביעות הן בגין אירועי תג מחיר של יהודים, כשבפועל אין שום פרופורציה בין היקף הטרור הערבי לאירועי אלימות יהודית. הסבר אפשרי אחד הוא שהפרקליטות יכולה להגיש תביעות כאלה רק נגד אזרחים ישראלים ולא נגד פלסטינים. הסבר שני הוא שתביעות כאלה תלויות בהליכים פליליים לצורך הוכחת הרף הראייתי. כדי להגיש תביעת נזיקין נדרשת הוכחה של עוולה והוכחת נזק, והרשעה בפלילים של מתפרעים היא תנאי חשוב אך לא מספיק. נדרשות ראיות הקושרות בין מתפרע ספציפי לנזק ספציפי, מה שלא תמיד קורה בפוגרומים המוניים כמו אלה שהיו בעכו ובלוד.
ובכל זאת מדובר בתקדים משפטי שעשוי לבשר על שינוי כיוון במאבק בטרור. התביעות הללו אינן נשענות על חוקים נישתיים ברורים כמו חוק הביטוח הלאומי, שמאפשרים כניסה של המדינה בנעלי הנפגע, אלא מכוח הוראות השיפוי הכלליות בפקודת הנזיקין: אזרח ספג נזק גוף או נזק רכוש באירוע לאומני, המדינה מפצה אותו כנפגע טרור, ובשלב הבא היא הולכת ותובעת שיפוי על הנזקים שנגרמו לה מהמחבל. הנזקים הללו עשויים לכלול גם נזקים עקיפים בדמות התקציבים שנדרשו לשם הזרמת כוחות משטרה לשטח. זהו תקדים, משום שעד כה הפרקליטות לא השתמשה בהוראות החוק הכלליות של פקודת הנזיקין למטרת מיגור טרור.
המבחן של הפרקליטות יהיה מול אירועי שומר החומות. ההליכים הפליליים נגד הפורעים מתקדמים בקצב שלהם, ואם המחלקה האזרחית בפרקליטות תעשה עבודה יסודית וטובה היא תוכל להכות את המתפרעים חזק בכיס. לאומן תושב יפו או לוד שימצא עצמו עם חוב של מיליון וחצי שקל בהוצאה לפועל, יחשוב היטב לפני הפעם הבאה שבה ישקול לצאת להכות יהודי ברחוב.
