אסון מירון יצר הסכמה תקדימית וחד־פעמית בין מאות אלפי האנשים שפוקדים את המקום מדי שנה: יש לחשב מסלול מחדש. מי שמכיר את המגזרים ותתי־המגזרים השונים שמהם מורכב ציבור העולים למירון, מבין שמדובר בהסכמה שקשה עד בלתי אפשרי לייצר. דווקא משום כך, הכישלון המערכתי בניהול אירוע ל"ג בעומר לפני שבועיים במירון, צורב במיוחד. הכאוס העצום הותיר תחושות קשות בקרב רבבות אזרחים חרדים שלא הצליחו להגיע למירון, מתוכם אלפים שהוחזרו הביתה עם ילדי החלאק׳ה שאיתם, לאחר שעות של טלטול וסבל בדרכים. גם בקרב רבבות שהגיעו להר מירון, התחושות לא היו משופרות. לדבריהם, הנשמה של מירון לא הייתה שם, האווירה המיוחדת נהרסה, תחושת הרוממות נפגעה.
העלייה ההמונית למירון בל"ג בעומר היא המבצע הגדול ביותר בישראל. מדובר באירוע ערכי, שורשי ותרבותי שמתקיים במשך שנות דור בקרב מאות אלפי חרדים ודתיים בישראל ובתפוצות. היעדר תכנון נכון וחוסר הבנה בסיסי של מארגני המבצע השנתי הגדול, במיוחד אחרי שנה שבה עם ישראל כולו ליווה בכאב ובדמע את האסון הנורא שהתרחש במקום, הם בגדר תעודת עניות מבישה לרשויות בישראל.
נכון, תשתיות הר מירון והמתחמים הסובבים אותו הוזנחו על ידי הרשויות במשך שנים. אבל הטרגדיה של השנה שעברה, שקיפדה את חייהם של כל כך הרבה אנשים, פתחה צוהר נדיר. הציבור כולו הבין כי יש לעשות זאת אחרת, ונתן צ'אנס נרחב של אמון כדי לתקן את הנדרש. לרשויות החוק השונות הפועלות במקום ניתן פרק זמן של למעלה משנה (שנה מעוברת) כדי להבין, להשכיל, ללמוד וליישם את השינויים הדרושים. הטרגדיה בשנה שעברה, שגדעה חיים רבים כל כך, הולידה הבעת אמון שלא הייתה קודם לכן. ואת הבעת האמון הזו היה אסור להחמיץ. לא כי המדינה זקוקה לאישור של אזרח כזה או אחר כדי לשמור על כללי הבטיחות במקום, לבנות מה שצריך לבנות ולסתור מה שצריך לסתור. אבל היא כן זקוקה לאמון, ואותו היא קיבלה.
גם אלה שכן הצליחו להגיע חשו כי הנשמה של מירון לא הייתה שם. האווירה המיוחדת נהרסה, תחושת הרוממות נפגעה
ככל שהתקרב מועד ההילולה, הלך והתרחב מעגל הבעת האמון. אם ניקח לדוגמה את הרכישה המוקדמת של כרטיסי הנסיעה, הרי עשרות אלפי אנשים שהמילה "דיגיטל" זרה להם תרבותית וערכית, נענו לדרישה המוזרה מבחינתם לרכוש כרטיסים באופן מקוון בלבד והתאימו את הגעתם לשעות שהוקצבו להם. הרשויות מצידן אימתו נתונים על מספר העולים ועל משך הזמן שהם נוהגים לשהות במקום.
אבל שאלה אחת, לא של סטטיסטיקה אלא של מהות, נפקדה מההיערכות המוקדמת. שאלה שאילו הייתה נשאלת, הייתה חוסכת עוגמת נפש ומשאבים מיותרים: מדוע כל כך הרבה אנשים עולים למירון? מה מביא מאות אלפי גברים, נשים, זקנים וטף לפנות יום שלם ולצאת לנסיעה ארוכה?
פתגם חסידי מוכר מיטיב לתאר את האווירה בהר מירון בל"ג בעומר: "בפנים יום כיפור, בחוץ שמחת תורה". התיאור המדויק הזה מבטא היטב לא רק את ההתרחשות במקום, עם התפילות במערה והריקודים בחוץ; הוא מספר נכון את סיפורם של העולים להר. הם לא נוסעים למירון כדי למצוא נתיב גישה מהיר שיאפשר להם לנשק את הציון, למלמל כמה מילות תפילה ולשוב על עקבותיהם. הם מחפשים חוויה מסוג אחר. נכון, הם ראו במו עיניהם את האסון שניחת עלינו בשנה שעברה. קשה למצוא אדם חרדי שאינו מכיר אחד מן ההרוגים או את המעגל המשפחתי הראשון שלו. העולים למירון הבינו מצוין שאחרי אסון כזה אין אפשרות שהכול יתנהל כבשנים עברו. הם גם מכירים את המרחב המירוני על מוקדיו השונים, וניתנה להם שנה שלמה לעכל את העובדה שהמרחב הזה משנה את פניו. ועדיין, המוצר הזה של "בפנים יום כיפור, בחוץ שמחת תורה", הוא מוצר שאין לו תחליף.
אז מה קרה? כיצד הוחמצה הזדמנות היסטורית שנוצרה מתוך מציאות של פיקוח נפש? נראה שהטראומה של השנה שעברה מלווה את הרשויות כל העת. רבים וטובים ממקבלי ההחלטות במקום נמצאים על שולחן הניתוחים של ועדת החקירה הממלכתית, שעושה את עבודתה החשובה בתחקור האסון. כשפועלים מתוך טראומה, אי אפשר שלא לטעות. כל התרחשות שעלולה הייתה להזכיר במשהו את ההווי המיוחד של המקום, בוטלה השנה. למה? איש אינו יודע. עשרות אלפי אנשים ממושמעים נסעו במשך שעות באוטובוס, וכשהגיעו למקום מצאו בחוץ אווירה של תשעה באב, ובפנים סרט נע של "נשק וסע" בחזרה מכאן כמה שיותר מהר.
טעות לחשוב שהתסכול הציבורי הוא רק אצל חוגי הקנאים. נכון שהייתה קבוצה שנהגה באלימות ואף תכננה מראש להפר את הסדר במקום. מעשים אלו אינם מייצגים את הציבור החרדי. מדובר בחילול השם ופגיעה בקדושת המקום, ואנו מגנים זאת בכל פה. אך הכאב ומורת הרוח שייכים לכלל הציבור, המיינסטרים החרדי. אלפים שנתנו אמונם במשטרה ובמתווה, הגיעו למירון לפי כל ההנחיות, קנו כרטיסים מראש, ישבו שעות באוטובוסים, ואז הגיעו למירון וגילו שלאף אחד מהאחראים לא אכפת ממה שחשוב להם.
לטווח הארוך, האכזבה הגדולה ממאורעות מירון תשפ"ב היא על הבעת האמון שהוחמצה. לו האמון שניתן היה מניב תוצאה נכונה, הוא היה עשוי לגרור אחריו את החברה החרדית ורשויות המדינה למערכת יחסים חיובית שלא הכרנו. לא רק במירון ולא רק בתשפ"ב.
כדי לאסוף את שברי האמון שהתנפץ לרסיסים, יהיה צורך לגבש תוכנית רחבה, מותאמת ובעיקר מתואמת עם נציגי הקהילות השונות. נקודת המוצא צריכה להיות שהנחתה מנותקת מצד פוליטיקאים וגורמים שונים שאינם מכירים את החוויה שהעולים למקום מחפשים, תתברר כטעות שעלולה לעלות בחיי אדם. את החוויה הקשה של העולים להילולה בל"ג בעומר תשפ"ב, אפשר לתקן בל"ג בעומר תשפ"ג. כן, גם במסגרת השינויים הדרושים במתחם, ניתן לשחזר את שמחת תורה שבחוץ ואת יום הכיפורים שבפנים.
אנו במכון החרדי למחקרי מדיניות רואים שליחות מיוחדת להעניק לממשלה ולרשויות את הידע, ההבנה והכלים הדרושים בהתנהלות מול הציבור החרדי, כדי שיוכלו לקבוע מדיניות ולקבל החלטות ראויות ויעילות. המראות שנראו במירון השנה כאבו במיוחד, כי אנחנו יודעים שהתהליך היה יכול להיראות אחרת לגמרי. האתגר הגדול יהיה לא רק ביצירה "חוויה מתקנת", אלא בחידוש הפוטנציאל שיש במקום הזה כדי לבנות מערכת של יחסי אמון בין הציבור ובין הרשויות האמונות על ביטחונו. אמון לא בונים ימים ספורים לפני ל"ג בעומר הבא. העבודה הרבה צריכה להתחיל כבר היום.
הכותב הוא יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות
