כדי שהימין יחזור לשלטון נדרשת חשיבה מחודשת

היה פעם מאמן איטלקי שניצח את אימפריית הכדורסל של מכבי תל־אביב. כששאלו אותו "איך עשית את זה", הוא ענה במשפט בלתי נשכח: "הכרחתי את מכבי לחשוב". לימין הישראלי היה הרבה זמן למחשבה מאז 13 ביוני, היום שבו הוקמה הממשלה הנוכחית. ובעצם מאז 24 בדצמבר 2018, היום האחרון שבו כיהנה פה ממשלת ימין על מלא, לא ממשלת מעבר. או מאז 17 במרץ 2015, הפעם האחרונה שבה הימין ניצח. כבר שבע שנים, אנד קיפ קאונטינג.

בימים אלה האופוזיציה עובדת קשה מאוד להפיל את הממשלה, ובסוף היא כנראה תצליח. אולי זה כבר קרה עכשיו, כשאני בלי הטלפון. אבל חשוב לזכור: במקרה הטוב, זה יחזיר את הימין שנה אחורה, לעידן שבו לשום צד אין ממשלה. הפלת הצד השני עדיין אין פירושה שאתה ניצחת. בשביל זה הימין צריך להשתנות.

חשוב לי לומר בפתח הדברים שזה לא נאום על פוליטיקה, אלא על רעיונות. פוליטיקה היא כלי, אולי הכלי הכי טוב שהומצא בהיסטוריה לקידום רעיונות. אסביר: כאשר הייתי כתב מתחיל בכנסת, הייתי במקביל גם סטודנט שנה א' למשפטים. בפקולטה למדו בעיון כל תג ותג בחוקים, והסבירו איך מדובר בפרי של איזונים עדינים שעשה המחוקק. ואני, מה לעשות, הכרתי את המחוקק מגובה המזנון, ולכן זלזלתי קצת:  הרי ראיתי את "האיזונים העדינים" האלה מושגים בעמידה במסדרון, דקה לפני ההצבעה. לקח לי כמה שנים להבין שאני טעיתי והפקולטה צדקה: הקומבינה של המסדרון מושגת בין אנשים שמייצגים בוחרים, שמאמינים ברעיונות, שמבטאים זרמים עמוקים. באותה מידה, למשל, הניצחון בבחירות לא חומק רק כי היה אובך באותו יום או כי אנשים ניקו לפסח. כשהאובך או הספונג'ה חשובים למישהו יותר מקפיצה לקלפי, זה מבטא משהו משמעותי יותר.

החדשות הטובות הן שהבוחר הישראלי הופך מתוחכם יותר: הוא לא מסתפק במכולת העייפה של פעם, עם חצי לחם שחור

בשנה האחרונה נמתחת מימין ביקורת חריפה, מרירה, על הממשלה. אבל יש הבדל בין התרמית הטקטית שבה הוקמה הממשלה, ובין האירוע האסטרטגי שקדם לה. האם בנט רימה את הבוחרים כשהתחייב לא לשבת עם לפיד, מרצ או רע"ם? ברור. האם שקד הונתה את מצביעיה? בוודאי. האם קרא, פינטו ועוד כמה נורווגים הוליכו שולל את הציבור? כמובן.

אבל, וזו הנקודה המכריעה: גם לולא הוקמה הממשלה, ואפילו אם כולם היו חותמים על הצהרת נאמנות, גם אז לא הייתה קמה ממשלת ימין. 59 חברי כנסת תמכו בממשלת "ימין על מלא". בבחירות קודם לכן 58, לפני כן 55, קודם לכן 60. המשותף לסדרה החשבונית המוזרה הזו הוא שאף פעם אחת לא היו לגוש 61 המנדטים הדרושים כדי להקים ממשלה, 61 המנדטים הנחוצים כדי לומר משהו שעד לאחרונה היה טבעי לגמרי לימין להצהיר: אנחנו הרוב.

פולי ברונשטיין, שהייתה מנכ"לית V15, הארגון שניסה לנצח את הימין ב־2015 ונכשל, כתבה שכאשר שאלו אותה למה דווקא השמאל צריך להפיק לקחים, היא השיבה: "כי מי שמפסיד הוא זה שצריך להשתנות".

אז התוצאות הכריחו את הימין לחשוב, והנה המחשבה הראשונה שצריכה לעבור בראש: מה זה ימין? אתרגם את השאלה הזו לשאלה אחרת, שתעזור לנו למצוא פתרון: האם הימין נמצא עכשיו בשיא כוחו, או בשפל חולשתו? בכנסת, הימין בשיא של כל הזמנים: 72 מושבים הם נתון שלא היה למחנה מעולם. בממשלה, הימין בשפל של עשור וחצי: רוב המחנה באופוזיציה, ואילו שרי מרצ והעבודה, גנץ ולפיד נוסעים במכוניות שרד.

התשובה היא שזה לא כל כך משנה. מה שהיה ימין הוא כנראה פג תוקף, חלק מההיסטוריה. קשה לנו לתפוס את זה, כשם שלבגין היה קשה לתפוס שהוויכוח על רצח ארלוזורוב כבר לא ממש מעניין את הציבור; הישראלים נדהמו כשהוא הקים בשנות השבעים ועדת חקירה לרצח שהתרחש 44 שנים קודם לכן. באותה מידה חלפו מהעולם מחלוקות שקרעו את החברה הישראלית: בשנות השישים צעדו פה בתהלוכת אחד במאי, אבל מאז הוויכוח קפיטליזם מול סוציאליזם נגוז. גם היחסים עם גרמניה כבר אינם נושא פוליטי, ואפילו ההתנתקות ואוסלו. הציבור נסע קדימה.

במונחי הוויכוח הישן, הימין אכן מהווה רוב בכנסת. אבל זה חסר משמעות. והראיה: אם הנושא מספר אחת על סדר היום היה פינוי התנחלויות, לא היה לבגין, שקד, בנט, סער וליברמן מה לחפש בממשלה הנוכחית. לא לחינם מתקשים למצוא שם למחנה הזה: המחנה השמרני? יש בימין קבוצה משמעותית שמבקשת לחולל מהפכה. המחנה הלאומי? יש כאלה שאינם שרים התקווה? מחנה הימין? קשה לומר זאת על מי שמסביר עד כמה הוא מעדיף שותפות עם עבאס וגבי לסקי על פני נתניהו וסמוטריץ'.

דבר נוסף שקשה לנו לתפוס הוא שתמרונים פוליטיים הם לא חד־פעמיים, ותמיד מבטאים משהו עמוק יותר: כאשר מנחם בגין חבר לליברלים, הוא חשב אולי שהוא רק מקים בלוק טכני לצורכי החלפת מפא"י, אבל הוא חולל שני דברים עצומים: הראשון הוא שהליכוד שבר שמאלה, ויתר על שתי גדות לירדן ועל "אף שעל". השני, הוא הפך את הימין לקפיטליסטי. באותה מידה, החבירה של שתי מפלגות ימין למרצ ולעבודה מבטאת שינוי מהותי שלא ייעלם גם אם סער ובנט ייעלמו. אחדד: הימין בהחלט יכול לחזור לשלטון בלי ימינה ותקווה חדשה. אבל הוא לעולם לא יוכל לחזור לשלטון בלי בוחרי ימינה ותקווה חדשה. מה מעניין את הבוחרים האלה? זו ה־שאלה של העשור הקרוב בחברה הישראלית.

הימין יכול לחזור לשלטון בלי ימינה ותקווה חדשה, אבל לא יוכל לחזור לשלטון בלי בוחרי ימינה ותקווה חדשה. מה מעניין את הבוחרים האלה? זו ה־שאלה של העשור הקרוב

מחנות קורסים כשהם נכשלים, כמו שהעבודה קרסה אחרי כישלון אוסלו וכישלון הסוציאליזם. אבל מחנות לפעמים נעלמים גם כשהם מצליחים. זה מה שמאיים על הימין הישראלי, שקפא על שמריו ושכח להתחדש. לכן הימין של העשור הנוכחי מנצח במדגמים ומפסיד בתוצאות האמת. שולט בטוויטר, אבל קבור עמוק באופוזיציה; עסוק באיתור בוגדים – אמיתיים או מדומיינים – מבפנים, במקום לגייס תומכים חדשים מבחוץ; נהנה מתמיכה לוהטת של קצת פחות מחצי העם בתיבת תהודה חמימה.

כבר שנה שכולם צודקים: צודקת האופוזיציה, שבנט רימה. וצודקת הקואליציה, שגם הימין היה מוכן ברובו ללכת עם עבאס. צודק הליכוד שהממשלה מעניקה לבדואים בנגב מתנות יקרות מנשוא, וצודקים בממשלה שמה שקרה בנגב קודם הוא הזנחה פושעת. צודקים אלה שמודאגים מהתמונות בבתי החולים, בשער שכם וביפו, וצודקים אלה שמזכירים את שומר החומות.

מה יכול להיות שינוי מהותי? אין לי מושג, אני לא פוליטיקאי. יש לי רק כמה הצעות הגשה לתת.

ראשית, האחדות: לא כשם נרדף לקומבינה שבמסגרתה שני מחנות מחליטים לבזוז יחדיו את הקופה הציבורית. בפרספקטיבה היסטורית, המחלוקות במחנה הציוני הולכות וקטנות. במאה ה־19 התווכחו אם אוגנדה או ארץ ישראל. באמצע המאה ה־20 היה פה סזון נגד יריבים. עשור אחר כך היו מפלגות שהעדיפו את הקומוניזם על הציונות במקרה של התנגשות. בשנות התשעים נרצח פה ראש ממשלה על רקע שינוי גבולות הארץ. היום רוב מכריע מסכים על רוב מכריע של הנושאים: הגולן, הבקעה, כל ההתיישבות היהודית. בממשלה כיהנו שרים חרדים שייצגו אותנו בטקסי יום הזיכרון, ובצבא יש יותר חיילים חרדים. מפא"י ההיסטורית מנתה כמעט חצי מחברי הכנסת. אין סיבה שלא תקום היום תנועה דומה, שמייצגת רוב מוחץ בציבור ולא תזדקק לחסדיהם של סחטנים ממפלגות קטנות או קיצוניות. היום יש פחות פופולריות בציבור לממשלות חד־צדדיות צרות.

שנית, הציונות: יש בלבול מצער בין מה שמתרחש בפרלמנט ובין מה שמתרחש בממשלה. בכנסת טבעי שיינתן ייצוג לכל אחד, אלא אם תמך בטרור או בגזענות. הממשלה, לעומת זאת, היא הזרוע הביצועית של התנועה הציונית, ולכן כל מרכיביה צריכים לתמוך בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בצוק העיתים הולבנה שותפות עם מפלגות אנטי־ציוניות, בהתחלה כאלה ששילמו מס שפתיים למדינה, ובימים אלה – גם לרשימה שאפילו את זה לא טרחה לעשות.

לפני 13 שנה הכריז נתניהו על דרישה מהפלסטינים: רוצים לעשות שלום? קודם תכירו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. למה את מה שאנחנו דורשים ממחמוד עבאס, לא נדרוש ממנסור עבאס? איזה ישראלי נורמלי יסרב לקביעה שבקואליציה יוכלו להשתתף רק חברי כנסת שיחתמו על הכרה בישראל יהודית ודמוקרטית? מי שסבור שישראל צריכה להיות רק דמוקרטית, או רק יהודית, שיגיש שאילתות, לא יצטרף לקואליציה.

הדבר השלישי הוא מה שקורה בתוך גבולות המדינה: ראשי ממשלה נוטים, יותר מדי פעמים, להתמקד בנעשה בחוץ, בג'ונגל ולא בווילה. זה טבעי כשבחוץ מחכים האיראנים, וכשהנושא מספר אחת עבור הישראלים היה הנושא הביטחוני. אבל משהו קרה בעשור האחרון: האביב הערבי של 2011 שכנע את הרוב המוחלט של הישראלים שהמזרח התיכון לא כל כך מוטרד מעמדתנו בנוגע לתפוח או יצהר, והוא עולה בלהבות בלי קשר אלינו. בוויכוח אם לנצח נחיה על חרבנו או שנכתת חרבותינו לאיתים, רוב הישראלים מסכימים היום שלנצח נחיה על חרבנו. לא במקרה, האביב הערבי הוליד את המחאה החברתית של 2011, שבפעם הראשונה שמה על סדר היום נושאים אחרים: דיור, יוקר מחיה, מיסוי.

העשור שנפתח באביב הערבי הסתיים בשפעת הסינית. הקורונה שמה במוקד נושאים שהוזנחו שנים: תפקוד מערכות חיוניות כמו הביטוח הלאומי שעדיין תקועות בעידן הפקסים, תשתיות תחבורה, ההשפעה הישירה של מה שקורה בבני־ברק ובאום אל־פחם על מה שקורה בתל־אביב ובמודיעין. הישראלים לגמרי שם, אבל הפוליטיקה הישראלית עדיין לא. הניסיון האמיץ האחרון להזיז גבינות נעשה פה תחת משבר כלכלי נורא, ב־2003. מאז, בחסות פריחה ושגשוג, השָמן השמין שוב.

פעם קראתי שמטוסי הקרב של חיל האוויר נשענים על מערכת הפעלה משנות השמונים, מהשנים שבהן פיתחו את האבטיפוס שלהם. זה משל נהדר על ישראל: רוצים לתקוף באיראן עם וינדוס 3.11 או דוס. רוצים כלכלה חזקה אבל נשענים על מפלגות הסתדרות ועל טופסולוגיה מהגיהנום. כל מי שפתח עסק יודע שבעיני המדינה אתה עבריין מס שטרם נתפס. הממשק של ישראל הוא עדיין הסתדרותי, סוציאליסטי, שוחר קביעות ושונא ניידות.

וזה קשור היטב גם לדבר הרביעי, שהוא המשילות: האסונות הכבדים ביותר פקדו את ישראל בדיוק במקומות שהיא הדירה את עצמה מהם, משיקולי נוחות, או חוסר נוחות, או אוטונומיה: האינתיפאדה פרצה בהר הבית, שבו כל פעולה של משטרת ישראל נתפסת כפלישה לשטח זר. 45 נספו במירון, שבו קומץ עסקנים שלטו על מפעל כלכלי ענק. שומר החומות פרץ בנגב, בגליל, בשכונות העוני של הערים המעורבות שלא ראו שוטר כבר שנים. שימו לב שכל קואליציה שקמה בדורות האחרונים הייתה בעצם הסכם לאוטונומיה: כניעה לעסקנים חרדים, למפלגה ערבית, לחינוך סקטוריאלי. כל אחד מזהה בכישרון את חוסר המשילות של קודמו, ואז מטפח בזמנו חוסר משילות חדש.

הריכוזיות הזו מולידה את הבעיה החמישית של ישראל, והיא הכוח הבלתי נתפס שניתן לשלטון המרכזי. כדאי לחשוב על השלטון כמו מוצר. מקרר, נניח, או האינטרנט הביתי. כרגע, השלטון מסופק בידי מונופול שמשרדיו בירושלים, ומונופולים נוטים להיות דורסניים ולא יעילים. העיריות שלנו לא קובעות כמעט דבר, ותמיד יהיו סמוכות על שולחן הממשלה. יותר סמכויות לשלטון המקומי הן יותר תחרות על האזרח, יותר התייעלות. לא מתאים לך החינוך ברמת־גן? תעבור לגבעתיים. הזבל נערם במודיעין־עילית? תעבור למודיעין. השמרנות מאפשרת לאהוב את המדינה ולהיות ספקן כלפי הממסד. זה עדיף הרבה יותר מהאופציה ההפוכה: לאהוב את הממסד ולהיות ספקן כלפי המדינה.

שישית, בית המשפט: בקזינו, הבית תמיד זוכה. נזכרתי בכלל הזה כשחברים באופוזיציה הנוכחית עתרו לבג"ץ בגלל אופן שיבוץ החברים לוועדות. לא משנה מה יחליטו השופטים, הם כבר ניצחו: עליונותם הוכרה אפילו בידי מתנגדיהם. נוטים לבלבל לפעמים בין שמרנות שיפוטית ושמרנות אידאולוגית. בארה"ב למשל, שמרנות דתית של התנגדות להפלות קודמה באמצעות אקטיביזם שיפוטי דורסני.

השמאל יגלה בשנים הקרובות שהוא תמך בשופטים דעתנים כל עוד הם היו בדעתו. זה יקרה כשהבלוק השמרני בעליון ילך ויתבסס, ובראשו יעמוד הנשיא המיועד, תושב אלון־שבות, אדם שאינו מאמין שבישראל התרחשה לפני שלושים שנה מהפכה חוקתית. העשור הקרוב הוא הזדמנות היסטורית: התנהלות טקטית תהיה לעתור לבג"ץ בתקווה לקבל כמה פסיקות טובות. התנהלות אסטרטגית נבונה תזהה רגע נדיר של אפשרות למצוא בצד השני שותפים לחוק יסוד החקיקה, שיעגן את העיקרון הפשוט שכמעט תמיד הרוב קובע, ושלא כל שופט יכול לבטל חוק, גם לא כל הרכב. פחות סבירות, פחות מושגי שסתום, פחות אהרן ברק ויותר מנחם אלון.

מחנה פוליטי הוא בדרך כלל פקעת של רעיונות: אחדות, ציונות, כלכלת שוק, משילות, פדרליות, ריסון. עוד מעט יבואו בחירות, כמו שאמר המשורר. ספק אם משהו מכל זה יקרה כבר בסיבוב הזה. החדשות הטובות הן שהבוחר הישראלי הופך מתוחכם יותר: הוא לא מסתפק במכולת העייפה של פעם, עם חצי לחם שחור. אם גם שוק הרעיונות ייפתח לתחרות אחרי שנים של דשדוש וקיפאון, יש מקום לאופטימיות. תודה רבה.

עמית סגל הוא פרשן חדשות 12