זה היה מחזה לאומי מרהיב ומרחיב לב. נהרות אנושיים בכחול ולבן זרמו ברחובות בירת הנצח, חגגו את יום שחרורה של העיר, חיברו אותה יחדיו. שיא של עולים יהודים להר הבית נרשם השבוע; שיא של עמידה איתנה מול איומי טרור. לא, לא מפני חולשת נתניהו דאשתקד. גם הממשלה הנוכחית וכל אחת אחרת הייתה מתנהלת בתיאום חששני עם זרועות הביטחון נוכח אזעקות בירושלים והתפרעויות בערים המעורבות. מתקפות חמאס לא היו עוברות לידה כאילו כלום, גם לא השלכות אבנים לעבר רחבת הכותל, כפי שראינו בכאב בחול המועד פסח.
ובכל זאת, ככל שיום ירושלים תשפ"א ייזכר כמבוכה לאומית, כך יום ירושלים תשפ"ב ייזכר כגאווה, ולא בלי קשר. תנועת הטרמפולינה מחייבת לא פעם לרדת נמוך כדי לזנק בגאון השמיימה.
שלושה שותפים להצלחה המסחררת, מלבד היושב במרומים כמובן. ראשון שבהם הוא ראש הממשלה נפתלי בנט. מה ששמעתם. עם כל הביקורת על מהלכיו ועל התנהלותו בשלל תחומים, הפעם הוא ראוי להערכה. לא בכדי מצא לנכון בצלאל סמוטריץ', אופוזיציונר לוחם, לתת גם לו את הקרדיט. מה שמגיע מגיע. להחלטת בנט לא לשנות את תוואי המצעד ולקיימו ברוב עם יש משמעות רבה מול גורמי ההסתה והטרור, אבל לא פחות מזה מול חבריו בשמאל הקואליציה, שדורשים פעם אחר פעם להוריד ראש ולהתקפל מול איומי טרור, אלא אם כן מדובר במצעד הגאווה. שם, איך לא, אין להם בעיה להרגיז את מי שעוין את המצעד, והם לא מעלים בדעתם להעתיק את האירוע מירושלים או לבטל אותו מכול וכול. הליברלים הטהורים אינם כובלים את ידי הצועדים, אלא מגבירים אבטחה. השבוע הוכיח להם ראש הממשלה שאותה המשוואה תקפה גם בחגיגות לאומיות.
מצעד הדגלים לא היה יכול להתקיים ללא שיתוף פעולה של כוחות הביטחון, בשטח ומתחת לרדאר. הם שהביאו לשיתוק החמאס ולהבכתו הפומבית, נוכח התעקשותו להצהיר ברבים על מתקפה – שלא יצאה לפועל, תודה לא־ל ולאנשי הדממה לחֵילותם.
מול אנשי מרצ ראוי לפתוח ספר זיכרונות, ולהבהיר ששלום עושים עם ביטחון, ביטחון עצמי. מול ארה"ב כל שנדרש הוא להציב מראה
אולם הכוח הגדול ביותר שהרים את הגאווה הלאומית וכיסה על מבוכת חול המועד שייך לצועדים עצמם. אלה שהצביעו ברגליים, הניפו בידיים, נתנו את הלב. אלה שקול שירתם האדירה הרעיד לבבות, אלה שהצהירו אהבה ואמונים ולא אמרו צר לי המקום, למרות הפקקים והצפיפות.
נכון, רובם שייכים למגזר הדתי־לאומי, שמואשם שיום ירושלים הפך לחג אישי שלו. כאילו מישהו מונע מגופים מאחרים ליזום, להתארגן, לבוא. כאילו אין אפשרות להרים חלופה חילונית לחגיגות הרחבת העיר להרים שסביב לה. מי שרוצה לקחת חלק בשמחה באופן פחות תורני, שיעשה את זה. מי שמעוניין במצעד מעורב מוזמן להרים אותו. יש מספיק שערים לירושלים ושעות ביממה להכיל יוּבל נוסף של חוגגים. יש להניח שלא מעט סרוגים יצטרפו אליהם אפילו. ככה, בלי הפרדה מגדרית.
ראוי לירושלים שביום הגדול הזה יחגגו תושביה ואוהביה כולם. יודו על הנס תושבי הגבעה הצרפתית וגילה; ינשמו לרווחה על הרחבת הגבולות אנשי פסגת־זאב ומשכנות־שאננים. יצדיעו ללוחמים בכפר־סבא הנושקת לשומרון, במודיעין ובשוהם הנושקות לבנימין; יתנוסס לו דגל ישראל בתאורת הרחוב בטבריה המביטה ברוגע אל הרי גולן שבאופק, ובבית־שאן וקיבוציה הנוסעים ומטיילים בנועם בארץ המרדפים. תרחיב מדינת ישראל את יום החג של ה' באייר מ־48', לגבולות כ"ח שוקקי החיים של 67'. גבולות של קיום, של צדק ושל תודה.
צאו מהלחץ
העמידה האיתנה מול איומי הטרור בשבוע האחרון לא הולכת לבלבל את השמאל בישראל בשנה הבאה, גם לא את ארצות הברית. כמו תמיד, גם בשלהי אייר תשפ"ג יקפידו אנשי הטרור לקיים את מצוות היום ולחמם את הגזרה. הם יאיימו ויסיתו, ילהיטו את הנוער שלהם, יגייסו חוליות רצחניות; יירו על אם הדרך, ויבכו שהם יתומי ביטחון ואדמה. מחנה השלום־בלי־ביטחון ימהר להזהיר, ואמריקה תדרוש שנחשב מסלול מחדש. בנוהל. מול אנשי מרצ וצפונה ראוי לפתוח ספר זיכרונות מהשתא, ולהבהיר שוב ששלום עושים עם ביטחון, ביטחון עצמי. מול ארה"ב כל שנדרש הוא להציב מראה.
אמריקה הגדולה, הליברלית והנהדרת – זו שחרתה על דגלה ריבונות זקופת גו, כפי שתואר כאן בשבוע שעבר – מתקרנפת ממניעים פוליטיים, ועל הדרך בועטת בדלי האידאולוגיה שלה עצמה. ארה"ב ראויה לנזיפה מנומסת לא רק בשל מחויבותה המתמסמסת לידידתה היחידה במזרח התיכון, אלא בעיקר משום שזקיפות קומה ריבונית היא עצם מעצמות גופה. מנהיגי המעצמה המערבית הגדולה ביותר, שמקדשת חופש פולחן וחופש תנועה, לא יכולים להעלות על הדעת וגם לא על דל שפתיהם קריאה לישראל לשנות ממנהגיה ולהניח לכבודה להירמס. אומה שמבהירה שאינה נכנעת לטרור, שתפיסת הביטחון שלה לא מאפשרת משא ומתן מול חוטפים ושובים, לא יכולה להיות חתומה על לחצים מדיניים נגד הדמוקרטיה הבולטת ביותר בסביבה.
מי שזקוקים לשינוי כיוון ולמסלול צעידה חדש, הם דווקא קולות האזהרה והביקורת החריפה שארה"ב ממהרת להפנות לצד הלא נכון. מי שצריך לשמוע אותם הן כנופיות הטרור והאיבה. כדי לשקלל את רמת האיומים נגדנו, אנחנו לא זקוקים לשגריר האמריקני. יש לנו מודיעין משלנו, תודה רבה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
