שידור ליגת האלופות בכיכובו הפך לחוויית צפייה כלל־ישראלית ששותפים בה גם דתיים ואפילו חרדים, כקהל שמדברים אליו ואיתו
את הבוקס הראשון לבטן בהקשר של מודי בר־און קיבלנו כבר לפני חצי שנה. מירי נבו, מגישה בערוץ הספורט, קראה מהטלפרומפטר הודעה דרמטית על כך שלא נראה ונשמע בזמן הקרוב את האיש עם התספורת המוזרה מדבר על התנועה־ללא־כדור של עומר אצילי או על הקהל של הפועל חיפה. הסיבה: בר־און, מאנשי הטלוויזיה הטובים והחשובים שהדור שלנו הכיר, מתמודד עם מחלת הסרטן.
אחרי שישה חודשים של הדחקה מצד הצופה על הכורסה בסלון, או של שכנוע עצמי ש"זה חייב להיות בסדר, הוא בטח יצא מזה", השבוע נודעה השורה האחרונה והעצובה בסיפור המחלה של בר־און. כיאה לרוח התקופה, הרשתות התמלאו סיפורי "המנוח ואני" וטקסטים של אבל וזיכרון.
ברגעים האלו, שמטבע הדברים מגיעים מהר למחוזות הקלישאה, יכולתם להרגיש גם את הגעגוע האישי; לחוש כמה חשוב היה מודי בר־און בעיצוב חוויית הטלוויזיה של ציבור גדול מאוד במדינת ישראל.
הכותרת "אבל כבד בעולם הספורט" עוררה תגובות נגד: גולשים התלוננו שהספדת בר־און רק כאיש ספורט תהיה זלזול במפעל העצום שהשאיר אחריו. יש מידה רבה של צדק בטענה. בר־און לקח מילים ויצר מהן עולמות, מכל כיוון אפשרי.
במאי, יוצר, כותב, מחזאי, תסריטאי, שחקן, שדרן ופובליציסט – כל פניו של בר־און התנקזו אל הציבור הישראלי שמבקש גם לצפות בתוכניות עם ערך מוסף שמכבדות את האינטליגנציה שלו.
"הכול אנשים" ו"כביש 90" ו"החמישייה הקאמרית" ו"במדינת היהודים" ו"הקיבוץ" ו"שיעור מולדת", ועוד ועוד תכנים שהוא נטל בהם חלק מרכזי, ועל כל אחד מהם בנפרד אפשר למלא כמה טורים. עם הספק מגוון כל כך ונוכחות ייחודית באמת על המסך, לא מופרז לקבוע שקשה לראות איך החלל הטלוויזיוני הזה יוכל להתמלא.
ובכל זאת, לצד הרזומה המרשים ולמרות תחושת החובה להעמיד את בר־און בהיכל התהילה של התרבות הישראלית בהקשרה הרחב, ייתכן שההישג החברתי המשמעותי ביותר שלו נמצא דווקא כן בין המגרשים באירופה לאולפן המשועשע של ערוץ הספורט, רגע אחרי שליברפול מסיימת מפגש עם שחטאר דונייצק. שלא כמו ביצירות האחרות שלו, כאן בר־און הביא את האני מאמין ואת החדות האינטליגנטית שלו גם לקהל שערוצי הטלויזיה נוטים בדרך כלל לזלזל בתבונה שלו ולחפש את המכנה המשותף הנמוך ביותר.
בר־און ידע שהוא מתייצב בכל שבוע מול ישראל הראשונה, ישראל השנייה וישראל השלישית, אם יש כזו, ושצריך לא רק לדבר עם כולם, אלא גם להכיר בכך שכולם שווים במשחק הזה. כמי שמזוהה יותר מכול עם ליגת האלופות, שמשחקיה מתקיימים באמצע השבוע, הפך השידור בכיכובו לחוויית צפייה כלל־ישראלית, ששותפים בה גם דתיים ואפילו חרדים, כקהל שמדברים אליו ואיתו. בר־און, איש שמאל מובהק, ידע באופן מרהיב להשאיר מחוץ לאולפן את האג'נדות הפוליטיות והחברתיות שלו, אך גם להכניס אותן פנימה בדרך שלא גורמת לאיש סביבו לחוש צורך להוריד את הראש.
רק בשנה החולפת היה מקרה מובהק כזה, כשדודו אוואט, דמות פרובוקטיבית למדי ברשתות החברתיות, הצטרף אל צוות הפרשנים של ערוץ הספורט. בר־און לא נכנע ללחצי תרבות הביטול, והגן בשידור על הרכש החדש. בעולם שבו גם זוטי זוטות מעוררים מלחמות אחים באולפנים וברשתות, וישראל מרגישה שסועה מתמיד, בר־און סימן שפיות חברתית ואפילו תקווה.
המחסור באנשים שמייצגים את הרוח הזאת על המסך הופך את האבדה לעצובה ומייאשת יותר. החלל שנותר אחרי בר־און יורגש הרבה מעבר לשאלה מה נראה כשנלחץ על אחד הכפתורים בממיר.
