כבר כתבתי את הטור הזה בשנה שעברה. או לפחות ככה חשבתי. אחרי כמה שנים שלא יצא לי להשתתף במצעד הדגלים בירושלים, חזרתי אליו בשנה שעברה ויצאתי נפעם. אז אמרתי לעצמי שהשנה לא אכתוב, סתם אלך למצעד בלי לחלוק חוויות. אבל מה לעשות, השנה המצעד הותיר בי חותם אחר, שונה. ביום ירושלים חגגתי את יום העצמאות.
בערך בשבע בערב קלטתי שאין לי סיכוי לחלץ את האוטו מחניון ממילא. בשנה שעברה כבר בסביבות חמש הרחובות היו פנויים, אולי כי חמאס החליט לטווח את ירושלים. העיר התרוקנה מהר. השנה זה אפילו לא היה קרוב.
בשעה שמונה הייתי אמור להיות באולפנים במודיעין, ואמרתי לעצמי שגם אם אצא בשעה שבע אגיע, אבל כשקלטתי שהמוני הצועדים הזורמים לעבר הכותל פשוט לא נגמרים, הבנתי שהשנה זה אחרת. אז התחלתי לצעוד ברגל צפונה.
הייתי באופוריה. זה היה מסוג האירועים שברור לך שהם הולכים להישאר איתך המון שנים. זה היה האירוע השמח ביותר שהייתי בו זה הרבה זמן. חגיגות אליפות ללאום. אחרי רבע שעה, כשהתרחקתי מההמון, הצלחתי לתפוס מונית ואמרתי לנהג שייסע לכיוון מודיעין. הוא שאל כמה אני רוצה לשלם. אמרתי לו מאה, הוא הציע מאתיים, בסוף התפשרנו וסגרנו על מאתיים. אין עליי במיקוח.
כל הדרך למודיעין גללתי את פיד הטוויטר שלי, וחשבתי לעצמי שמעולם לא נתקלתי בפער כזה. מצד אחד הייתי הרגע באירוע שכולו שמחה ושירים של דתיים שאני לא ממש מכיר – אירוע עם מלא ילדים שרוקדים במעגלים, והורים עם תינוקות על הכתפיים שדופקים חיוך כאילו הם בעצמם שחררו את ירושלים. מנגד, טוויטר רחש וגעש כאילו כרגע נכנסנו לשכם והרגנו בה את כל הגברים. עשרות עיתונאים קוננו על מפגן הלאומנות המחליא ורווי האלימות.
תתריסו בכיף
"לה פמיליה" ו"להב"ה" כיכבו בקינות האובדן על מה שקרה לנו. תיעוד מאינספור זוויות של קבוצה של מאתיים אנשים לכל היותר שרים "מוחמד מת" שותף בידי אנשים שלא הרגישו חגיגיים במיוחד. שר החוץ וראש הממשלה החליפי כתב בטוויטר שלו ש"להבה" ו"לה פמיליה" הם לא יום ירושלים. חיפשתי ציוץ שלו שאומר מה הוא כן יום ירושלים בשבילו. לא מצאתי.
התחלתי לשחזר במחשבה את היום כולו כדי לבדוק אם אולי פספסתי משהו. כל מה שהצלחתי לדמיין בראש הוא כמויות של אנשים שבאמת באו לשמוח. כל אחד בסוף רואה מה שהוא רוצה לראות, אבל אני נורא רגיש באופן כללי לדברים שעלולים להפוך לקמפיינים, ולכן חשבתי לעצמי שאם מופע הזוועות הלאומני שתואר בטוויטר היה כזה, הייתי נתקל בו. אז לא, נשבע לכם. שני עולמות שונים שלא חוברו יחדיו.
אני זוכר שבמצעד של השנה שעברה מצאתי את עצמי בשלב מסוים עם דגל קשור לצוואר, דגל אחד בכיס, ושני דגלים עם מוטות, אחד בכל יד. את כל הדגלים קיבלתי באירוע עצמו. חילקו ערימות של דגלים. השנה מספר האנשים היה גדול עד כדי כך שבקושי הצלחתי להשיג דגל אחד. בשלב כלשהו ניגשתי לבחור צעיר והצעתי לו בקבוק מים קרים תמורת הדגל שהיה לו ביד. הוא נראה צמא אבל לא היה פראייר. הוא ביקש גם סלפי, אמר "זמרי, שמור את המים לעצמך, אתה נראה עייף", ונתן לי את הדגל.
איש מבוגר עם זקן ניגש אליי ואמר לי: "כזה לא היה, והייתי בכולם". אני חולה על אנשים שמתחילים איתי שיחות מהאמצע – בלי להציג את עצמם: באים, אומרים, הולכים. אין לי מושג למה הגיעו כל כך הרבה אנשים. אולי זה המצב הפוליטי, אולי הטרור, אולי העובדה שירושלים הפכה למקום שלא בטוח להסתובב בו לבד אז כולם באו להיות בו ביחד.
"האנשים הנכונים" אומרים שמצעד הדגלים הוא התרסה. זה טיעון שאני אפילו לא רוצה להתווכח איתו. למה? כי לפעמים התרסה היא לא משהו כל כך גרוע. השאלה היא מול מי אתה מתריס. אם ההתרסה שלך היא בפני אנשים שחושבים שלהרביץ לכל חרדי שעובר בסביבה ולהעלות לטיקטוק זה סבבה, או בפני מי שחושבים שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית או שליהודים אסור לרכוש בית בשכונה שנמצאת כמה מאות מטרים ממשרד המשפטים, אז כן, באתי להתריס. בלי אלימות, עם דגל ושירים, אבל לגמרי להתריס. ומי שמותרס לו, שיתמודד.
פסטיבל 3,000
אני לא יודע לזכות מי לזקוף זאת, אבל אני מתחיל להרגיש שבשנים האחרונות יום ירושלים הפך למעין יום עצמאות אלטרנטיבי. לא כי חלילה יש בעיה עם יום העצמאות, אלא שהוא קורה בכל רחבי הארץ, ויש ילדים וספריי שלג, והופעות וכל הוואג'רס.
יום ירושלים הופך במשך השנים לגרסה מזוקקת יותר, שלא מתביישת להתעקש על שער שכם והר הבית והרובע המוסלמי. כן, יש אנשים שזה מזעזע אותם. אבל בעיניי, אם אי אפשר לעבור בשער שכם ביום ירושלים, אי אפשר לחגוג עצמאות בקריית־אונו.
בדרך למצעד דיברתי עם ד"ר זמרי. היא אמרה לי אלף פעם להיזהר. אחר כך התקשרתי לסבתא יולה, והיא נורא דאגה ואמרה לי "למה דווקא היום לנסוע לירושלים, מאוד מסוכן שם". העציב אותי שנסיעה לירושלים ביום ירושלים הפכה למשהו שסבתא דואגת ממנו. כשחזרתי מירושלים התקשרתי אליה לומר לה שהיה מדהים. היא שמחה: "העיקר שהכול עבר בשלום".
הגעתי הביתה ב־11 עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן. מישהו שהצטלמתי איתו שם שלח לי בוואטסאפ: "זה היה וודסטוק הישראלי". הצחיק אותי, כאילו אנחנו צריכים פסטיבלים מלפני שישים שנה כשיש לנו היסטוריה של 3,000. יאללה, בשנה הבאה בעזרת השם עם הילדים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
