מכבי תל אביב בכדורסל הודחה אמש (ד'), כבר בחצי הגמר של הליגה המקומית, מול בני הרצליה, שגברה עליה פעמיים ברציפות וניצחה את סדרת חצי הגמר. מדובר בסוג של רעידת אדמה בכדורסל הישראלי. נראה שהמועדון הצהוב, המעוטר בישראל ובאירופה, מצוי בסוג של עידן קרח שהוא מתקשה לצאת ממנו, והדרך להפשיר את מה שקפוא היא ללכת עמוק עמוק אל תוך הקונספציה ולשנות אותה.
בבסיס הקונספציה של מכבי תל-אביב עומד הנסיון להעמיד קבוצה שתזכה כמעט בכל שנה באליפות המקומית ושתגיע לפחות לשלב הפלייאוף במפעל האירופי הבכיר, היורוליג. נשמע די טבעי, אבל הבעיה היא שמערכת החוקים בכל אחד מהמפעלים האלה שונה לחלוטין. דמיינו לכם פס ייצור שמייצר ביום א' מוצר חלבי וביום ב' מוצר חלבי. אם ירצה המפעל הזה לקבל תעודת כשרות, הוא יצטרך להשקיע הון בניקוי והכשרת פס הייצור מדי יום, עד כדי כך שהוא לא יוכל למכור את המוצרים שלו במחיר סביר. זו אולי דוגמה קיצונית, אבל אם נחזור למכבי, הרי שהנסיון להעמיד סגל אחד גם לליגה וגם ליורוליג גורם לה להיכשל, במקרה הטוב ביורוליג ובמקרה הפחות טוב בשתי המסגרות.
עם כל הכבוד לליגה המקומית, עתידה של מכבי תל-אביב כמותג על בספורט הישראלי תלוי בראש ובראשונה במידת ההצלחה שלה ביורוליג. שם נמצא הכסף, שם נמצא הרייטינג ושם נמצא העבר והעתיד. למכבי תל-אביב יש תקציב מוגבל, היא לא יכולה להתחרות בתקציבים של קבוצות כמו ריאל מדריד או ברצלונה, אך היא חייבת להסיר את המשקולות שלא מאפשרות לה להמריא ולממש את הפוטנציאל שגלום בתקציב שלה ובתמיכה של הבעלים.
בסגל הקבוצה ישנם שחקנים שאף קבוצת יורוליג בכירה לא היתה מחתימה. השחקנים האלה נמצאים בסגל רק בגלל הליגה המקומית והתקנות שהיא מציבה. המשאבים שמופנים כיום בניסיון לרבע את המעגל ולהעמיד סגל ישראלי מספיק טוב צריכים להיות מופנים אל המטרה העיקרית – היורוליג. אין אוהד שלא מעוניין בשחקנים מקומיים, אך אלה צריכים להיות חלק מהקבוצה רק אם הם מספיק תחרותיים עבור המטרה העיקרית של הקבוצה – המסגרת האירופית.
לו הייתי לוחש כעת באוזני הבעלים, הייתי מציע להם לגשת בכנות אל האוהדים ולומר שכל עוד הם משתתפים בשתי ליגות שבהן יש חוקים שונים, עליהם לבחור מטרה עיקרית ומטרה משנית, אחרת הם עלולים להיכשל בשתי המסגרות. אם הייתי כותב עבורם את הנאום, הייתי מציע לומר שהליגה המקומית חשובה, שהם רוצים שחקנים ישראלים ומשקיעים לא מעט כסף במחלקת הנוער, אבל מעתה, בניית הסגל תיעשה קודם כל כדי להגיע לפלייאוף של היורוליג.
הליגה המקומית תשמש את מכבי כדי להריץ שחקנים צעירים וכדי לתת דקות לשחקני היורוליג שזקוקים לדקות משחק. בניגוד ל-DNA של המועדון ובלב כבד, מכבי נאלצת להציב מטרות שונות לגבי הליגה הישראלית – לא עוד "ניצחון בכל משחק", אלא – קידום השחקן הישראלי באמצעות דקות משחק בליגה.
הגישה הזאת תסייע למועדון במספר מישורים – הראשון הוא כמובן הקצאת משאבים מוגדלת עבור היורוליג, המישור השני הוא הגדלת הסיכוי שיתפתחו כאן עוד שחקנים ישראלים, אשר בזכות דקות המשחק בליגה יתפתחו להיות שחקני יורוליג, והמישור השלישי הוא שיקוף נכון וריאלי של מטרות מול האוהדים. אוהדים שיבינו שהמטרה בליגה היא לקדם את הישראלים, יהיו פחות ביקורתיים כלפי התוצאה הסופית.
הנהלת מכבי תל-אביב ספגה לא מעט ביקורת בשנים האחרונות, חלקה מוצדקת וחלקה כנראה שלא. כל עוד הקבוצה נאלצת להתמודד עם חוקי המנהלת שמגבילים אותה, מנסה בג'נטלמניות לא מוסברת לא לפוצץ את היחסים עם הליגה המקומית ובמקביל מנסה להתמודד ביורוליג עם תקציב בינוני, היא מטילה על עצמה משימה בלתי אפשרית ומביאה את עצמה שנה אחר שנה אל אותה נקודה בדיוק. זה בדיוק הקו שמכבי צריכה לסגל לעצמה מעתה – הטלנו על עצמנו משימה בלתי אפשרית ולא עמדנו בה, מעתה נציב מטרה ריאלית ונעמוד בה. גישה כזאת האוהדים יוכלו לחבק ועניקו למועדון עוד שנה של אמון, חידוש מנויים ותחושה של "ביחד", כי זה "אנחנו ביחד מול המנהלת" ולא "כל אחד לחוד עם התסכולים שלו".
