המשבר הקואליציוני החדש, סביב חוק תקנות יו"ש, אינו דומה לקודמיו: ביום שני תפגוש קואליציית בנט־לפיד לראשונה את תוצאות פרישתה של עידית סילמן ואובדן הרוב בכנסת. חברת הכנסת שהכריזה על פרישה מהקואליציה לפני כחודשיים זעזעה אותה באופן שאין ממנו תקומה, אבל מעולם לא הרימה יד נגדה. את הצעד הזה היא ויועציה בגוש נתניהו שומרים להצבעה אסטרטגית. והרגע הזה הגיע. סילמן הודיעה לאנשי הקואליציה כי תצביע נגד "בכל מחיר". אולי כי היא מאמינה שבעקבות ההצבעה תקרוס הקואליציה בטרם יספיקו להכריז עליה כפורשת.
החוק הזה, שמאושר בכנסת באופן כמעט אוטומטי בכל חמש שנים מאז 1967, אינו תנאי לקיום הממשלה, אבל אם לא יעבור יתחולל כאן כאוס אכיפתי ומשפטי בלתי נסבל, לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בישראל הקטנה. מי שהפך אותו למבחן קיום הוא שר המשפטים גדעון סער, שבריאיון לקול ישראל הכריז ש"ההצבעה תקבע אם הקואליציה רוצה להתקיים או לא". אם בקואליציה קיוו לשחזר שוב את אירוע "ממדים ללימודים", ולנסות להקשות על האופוזיציה – ובעיקר על סיעת הציונות הדתית – להתנגד להארכת החוק, סער חיסל את הסיכויים לכך. מרגע שסימן את התקנות כמבחן קואליציוני של האגף הערבי, ראשי בלוק נתניהו החליטו להתנגד למרות המשמעויות הנלוות, וגם אם יהיה לכך מחיר ציבורי. המשותפת תצביע נגד, כמובן, ולכן גם אם בקואליציה יצליחו להשליט משמעת מלאה, החוק צפוי ליפול.
מנסור עבאס טרם הצליח לגייס את כל חברי מפלגתו, אבל משקיע בכך את כל כוחו. הוא מבין שאם הקואליציה תיפול על הסירוב לתמוך בחוק תקנות יו"ש, גם מפעלו הפוליטי יסתיים. הניסוי של שותפות עם מפלגה ערבית בקואליציה יוכתר ככישלון מוחץ. רע"ם כבר תמכה במהלכים מרחיקי לכת הרבה יותר, כולל חוק האזרחות, אבל מאז פרישת זועבי המפלגה בבעיה. סיעת היחיד של הח"כית ממרצ, שהכריזה על פרישה מהקואליציה ואחר כך שבה אליה, סוחרת בכל הצבעה בנפרד. היא מביאה הישגים לחברה הערבית, ומאגפת את עבאס במגזר.
המשבר הזה, שהיה סמוי מהעין, התרגש על הקואליציה דווקא אחרי שצלחה את מה שסומן כמורכב באתגרי כנס הקיץ: חגיגות יום ירושלים הסתיימו בהצלחה. ריקוד הדגלים על עשרות אלפי משתתפיו צעד דרך שער שכם. שיא עולים נרשם בהר הבית. חמאס לא ירה, רע"ם לא פרשה.
בנט עדיין מנסה לקנות זמן ולצלוח בשיניים את כנס הקיץ, בג'אגלינג של משברים. את משבר ביטון הצליח לכדרר לעוד שבועיים, בלי שמרב מיכאלי התגמשה בינתיים. גם רע"ם ביקשה להרחיק את מבוכת תקנות יו"ש מאירועי יום ירושלים. בשלב כלשהו כדור אחד יישמט.
בפורום ראשי מפלגות הקואליציה שהתכנס בלשכת בנט נרשם קונצנזוס כפול: הגלוי – שכולם מעוניינים בהמשך קיום הממשלה, והסמוי – שכולם הפנימו שזה נגמר. זה יכול לקרות כבר בשבוע הבא, וזה יכול להידחות לנובמבר. האווירה הייתה טובה יחסית, אולי של מסיבת סיום. פה ושם נרשמו עקיצות בין גנץ למיכאלי, אולי גם בין סער לבנט ולפיד. איש מהם – כולל שר האוצר אביגדור ליברמן, שמנהל קמפיין גס של גזירות תקציביות נגד החרדים – אינו מאמין שאפשר להעביר תקציב במצב הנוכחי.
המאמץ לשימור הממשלה הפך לחלק ממסע הבחירות של מפלגות הקואליציה. כל אחד מראשי המפלגות יודע שאם היא תיפול באשמתו, הוא ישלם על כך בקלפי. ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד מבין שרוטציה כבר לא תהיה פה, אבל שומר בעקביות על עמדת המבוגר האחראי. ראש הממשלה נפתלי בנט ויתר סופית על פירוק הממשלה על רקע אידיאולוגי, בניגוד לחלק מאנשיו שביקשו לנסות לקושש תמיכה בימין באמצעות מהלך כזה. בקרוב הוא מתכנן פנייה פומבית לציבור – "הרוב הדומם" כפי שהוא מגדיר אותו – פנייה שהיא ספק ניסיון הצלה של הקואליציה ספק ראשית מסע הבחירות.
ההכרזה של סער הצטרפה לרשימת ממצאים מחשידים שאספו חבריו לקואליציה בימים שקדמו לה: החל בהוראה של נתניהו לחברי סיעת הליכוד להימנע ממתקפות אישיות על סער ומשפחתו, וכלה בהעברת חוק הדגל של ח"כ אלי כהן מהליכוד בוועדת השרים לחקיקה (בניהולו של זאב אלקין במקום סער), שנתפס כהתרסה נוספת מול רע"ם. רסיסים נוספים נרשמו בשינוי הטון של סער, ואולי יחד עם מידע מוצק יותר, הם העלו את החשד שהוא שב ומנהל מגעים עם יו"ר האופוזיציה. סער, אגב, אישר שהוא בקשר עם יעקב אטרקצ'י – ידידו של סער ומקורבו של נתניהו, שעמד בראש צוות המו"מ של הליכוד. הוא גם הודה שאין יום שלא מגיעות בו הצעות מכיוון הליכוד. המחלוקת היא באשר לתשובתו של סער, או אולי אפילו לעצם העובדה שהסכים בכלל להקשיב להצעות. החשוד העיקרי בניהול השיחות הוא אלקין, שמיומו הראשון בפוליטיקה לא ישב יום אחד באופוזיציה – מקדימה, דרך הליכוד ועד תקווה חדשה – ואולי סולל כעת את דרכו לממשלה הבאה.
סער התייצב לסדרת ראיונות בערוצי הטלוויזיה כדי לתקן את ריאיון הרדיו ההוא ולהכחיש את קיומם של מגעים עם נתניהו, אבל לא זאת השאלה. אין ספק שסער מעדיף שהממשלה בהרכבה הנוכחי תשרוד. האיבה שלו לנתניהו לא חלפה, והוא כנראה לא יפיל את הממשלה, אבל התעלומה הגדולה היא כיצד ינהג אם היא תופל בידי אחרים. בשעות שבין קריאה שנייה לשלישית בפיזור הכנסת – האם הוא יעדיף בחירות רעות לישראל, או ממשלה עם נתניהו שהוא יצדיק במניעת בחירות ובשמירה על מערכת המשפט.
סער טרם ענה על השאלה, וכנראה עדיין לא החליט. הוא ציין שדעתו לא השתנתה, בינתיים. ייתכן שהמהלך נחשף מוקדם מדי באופן שחייב אותו להתנער ממנו, אבל המסרים שקיבל מהליכוד היו חד־משמעיים: אנשי נתניהו משדרים שהוא מעוניין להקים ממשלה כבר בכנסת הזאת. קשה למצוא את ההיגיון הפוליטי מאחורי מהלך כזה, בפרט אם נתניהו מתכנן רפורמה במערכת המשפט, ולכן סער לא שולל את האפשרות שנתניהו מנסה להוליך אותו שולל. ככלות הכול הוא סירב להצעה שימונה לראש ממשלה ראשון ברוטציה למשך שנה ושלושה חודשים מפני שלא האמין שתקוים. ובכל זאת, המנגינה היוצאת מגרונו של סער נשמעת כעת קצת אחרת: קצרת רוח כלפי הקואליציה הנוכחית, ולא נועלת את הדלת לתרחיש של ישיבה עם נתניהו.
בנקודה הזאת נרשם מהפך: אם הממשלה תיפול בנט לא ישב תחת נתניהו, סער אולי כן. בנט לא הכריז זאת פומבית, אבל מי שמשוחח איתו בשבועות האחרונים מתרשם שהוא, בניגוד לשקד, כבר לא ישיב את נתניהו לראשות הממשלה בשם המאמץ למנוע בחירות. בנט לא היה רל"ביסט, והנימוק שלו להקמת הממשלה היה מניעת בחירות, אך העימות החריף מול יו"ר הליכוד העביר אותו מחנה. מה שהיה בזמנו בדיעבד, היום הוא לכתחילה. סער לא שינה את דעתו על נתניהו אבל מצבו הפוליטי השתנה: הוא נדרש לבחור בין שיבה אל מחנה הליכוד ובין היעלמות בבחירות.
בעניין הזה בנט כמעט בדעת יחיד במפלגתו. מתן כהנא ילך אחריו באשר ילך, אבל שלישיית שקד־אורבך־קארה בהחלט מעדיפה ממשלת ימין, גם תחת נתניהו, על פני בחירות. המשמעות המספרית היא שדרושים עוד ארבעה חברי תקווה חדשה כדי להגיע ל־61. גם אם בני בגין יעמוד בסירובו (ההערכה היא שאם סער יחתור למהלך כזה, בגין יפרוש מהכנסת) ויועז הנדל יתנגד (או יחבור לבנט וכהנא לסיעה אחת), נתניהו יוכל לגבש רוב. השאלה אם עדיפה לו ציפור כזאת ביד, על כל התנאים וההגבלות שיציב סער, על פני הניסיון לגבש בקלפי את 61 המנדטים שלא הצליח להביא בארבעת הניסיונות הקודמים.
