בעלי התשובה של היום, דרכם שונה מדרכו של הרב אורי זוהר ז"ל. רובנו כבר לא מסתתרים בשכונות מיינסטרים חרדיות, מנותקים מתחומי עיסוקנו הקודמים, מחברי הילדות שלנו, מבני משפחתנו החילונית. אנחנו בוחרים לשלב את חיי המעשה בחיי התורה, ומתנהלים על הדרך בין קודש לחול.
אולם חשוב לזכור שהרב זוהר, בדרכו השונה, סלל את דרכנו שלנו, הדור הנוכחי של בעלי התשובה, לחיות חיי קודש שאינם מנותקים מהחול. עצם התעצמותה של קבוצת בעלי התשובה, המיוחסת במידה מסוימת גם אליו, מאפשרת לרבים לבחור את דרך התשובה שלהם באופן עצמאי, להצמיח עמוד שדרה רוחני וליצור מגזר חדש העומד בפני עצמו.
בשנותיו הראשונות בעולם התורה והמצוות ניתק זוהר בחדות את קשריו עם העשייה הקולנועית, ובחר להתמקד בד' אמותיו ובשלבי התשובה. דמותו המוחצנת והמוכרת מן העבר אולי לא הותירה לו ברירה אחרת. חזרתו בתשובה הייתה, וכנראה עודנה, כקוץ בעיניה של החילוניות הישראלית "הישנה והטובה". היא לא חדלה להזכיר לו את חטאיו. הסרטים הבוטים ודמותו השובבה היו סמל שקשה להיפרד ממנו.
גם אתמול, כשנודע דבר מותו, פרסמו אנשי ציבור רבים הודעות תנחומים על לכתו של איש התרבות ויוצר הקולנוע. נראה שזוהר עצמו לא היה חותם על ההספדים הללו. הוא היה מעדיף להיזכר כאחד מגדולי המחזירים בתשובה, כרב וכאיש חינוך.
בשנות השבעים, היחס לחזרתו בתשובה היה כאל מעשה של משוגע בודד. אבל ככל שחלפו השנים, ורבים וטובים מלב ליבה של ההגמוניה התרבותית נפלו גם הם ב"שיגעון", המכה הייתה קשה יותר. ככל שתנועת התשובה הייתה גורם מטריד לחילוניות, כך הציבור החרדי הפיק ממנה מעין טפיחה על השכם והוכחה לצידוק הדרך. הציבור החרדי מיעט לעשות למען החוזרים התשובה, מיאן לקבל אותם אל תוכו ואף דחה אותם בבוטות; אך הצל"ש כבר התקבל, בלי מאמץ רב מצידו.
דחיית החוזרים בתשובה מצד המיינסטרים החרדי הביאה פעמים רבות ל"נשירה" מוגברת בקרב הדור הבא שלהם. כאן נכנסה תרומתו השנייה של הרב זוהר לעולם התשובה של ימינו. עם הזמן הוא קיבל על עצמו תפקיד של רב ומייעץ. גישתו לנושא הייתה ברורה: יש לאהוב את הילד בלי קשר למידת דתיותו.
עם השנים הוא חזר מעט לקדמת הבמה, עם מסרים הפוכים לחלוטין מאלה שאפיינו אותו בעבר. בשיחה שקיים בשנים האחרונות עם אביתר בנאי והרב דן טיומקין, ושהוסרטה לאתר "מענה", הוא ניתח את תקופת חילוניותו כמאסר ממושך שהגביל אותו לעשות דבר אחד בלבד: להפיק סרטים. "מה עם להיות אבא? מה עם להיות איש לאישה? מה עם להיות חבר לחבר?", תהה.
התהייה האחרונה שלו הייתה ביטוי לערך החברות, שהיה נשגב בעיניו. בניתוק שגזר על עצמו בשנות התשובה הראשונות הוא ראה מהלך מחויב, שאפשר לו להעמיק בתורה ולהתנקות מעברו, אבל הוא מעולם לא התנתק מעם ישראל, הן בדמותו הציבורית הן בחייו האישיים. הוא קיים קשרים הדוקים עם רבים מחבריו, בחייהם ובמותם. על אלו שנפטרו אמר קדיש ולמד לעילוי נשמתם. את החיים הוא כיבד ואהב על אף דרכו השונה. הוא אהב אותם בדרכו, גם בלי להיות בצריף של אביגדור, ושימש דוגמה לשילוב הראוי בחייהם המורכבים של בעלי התשובה.
