שר המשפטים גדעון סער, כשהיה יו"ר סיעת הליכוד במחצית השנייה של כהונת ממשלת אולמרט, לפני כ־14 שנה, טבע את הכינוי "קואליציה של ימי שני". הוא ביקש לתאר בכך את הקואליציה בראשות קדימה, שניצחה אומנם בכל הצבעות האי אמון, העולות לפי התקנון להצבעה במליאה בימי שני, אך כשלה ברבות מההצבעות האחרות. סיעת הליכוד מנתה אז רק 12 חברי כנסת, אך האופוזיציה בהובלתם של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ומרכז האופוזיציה גדעון סער הצליחה להנחיל לקואליציה מפלה אחר מפלה.
והנה, לאחר כעשור וחצי הפך סער עצמו לחבר בכיר ב"קואליציה של ימי שני". לאחר פרישת ח"כ עידית סילמן מהקואליציה, הצהירו ראשיה בביטחון רב: "עצרנו את הדימום". בפועל הדימום לא נעצר. הסרת הצעות החוק הממשלתיות מסדר היום עקב היעדר רוב הפכה לנוהג קבוע, והפסדים של הקואליציה בהצבעות על חקיקה פרטית הם דבר שבשגרה. באווירה כזו גם הדבק הפנימי של הקואליציה מתערער, והתיאבון של החברים הסוררים בה גדל לאין שיעור.
בסביבת לפיד האמינו לפני כשבועיים שמשבר פרישתה של ח"כ ג'ידא רינאווי־זועבי מאחוריהם, אך מאז גילו שזועבי אומנם נותרה בקואליציה, אך על תנאי. לקראת כל הצבעה היא מגיעה עם רשימת דרישות, כל אחת חצופה ומופרכת מחברתה, ואיש מבכירי הממשלה אינו מעז לתקוף אותה על כך פומבית, שמא מיד תקרוס הקואליציה.
וכך מתנהלת הממשלה ממשבר למשבר, ומאבדת את הבשורה שהביאה עם הקמתה: יציבות, תפקוד, היכולת להעביר את תקציב המדינה ושמירה על התנהלות הגיונית במשרדי הממשלה. כל זה הולך ונעלם. ואם כך נראים הדברים כעת, בשבועות של חקיקה רגילה – על העברת תקציב מדינה שפוי בהמשך השנה כלל אין מה לדבר.
לכאורה הקואליציה יכולה להמשיך בניסיונות ההישרדות עד התאריך האחרון להעברת תקציב 2023, בעוד כעשרה חודשים. אך המחיר יהיה כבד. הפופוליזם שחוגג כעת רק יחמיר. עד ליציאה לבחירות, ח"כים מכל מפלגות הקואליציה ישדדו את הקופה על בסיס שבועי. אחרי הבחירות יחלפו חודשים ארוכים עד שתוקם ממשלה חדשה – אם בכלל – ועד שיעבור תקציב. למעשה, ספק אם תקציב 2023 יעבור לפני שהשנה תסתיים.
לאור זאת, כלל לא בטוח שהמשך כהונת הממשלה עדיף על בחירות עכשיו, אפילו בהיבט הצר של תפקוד מערכות השלטון. בחירות יעלו למשק הון רב, בהוצאות ישירות ובנזקים עקיפים, אך קואליציה שתקרטע עשרה חודשים ואז תקרוס לקראת בחירות תעלה לנו פי כמה.
לפיכך, אם אפשר להקים ממשלה חלופית – תופע נא זו מיד. ואם לא – המתת חסד לכנסת ה־24 עדיפה על גסיסה ארוכה ומכוערת.
חופש אסוני
הצעה חדשה אך לא מקורית הוצגה השבוע לנציגי הסתדרות המורים במסגרת המשא והמתן שלהם עם אנשי האוצר על הסכם השכר החדש: לחבר את החופש הגדול וחופשת החגים לחופשה אחת ארוכה. לפי ההצעה, תחילת החופש הגדול תידחה מ־1 ביולי ל־1 באוגוסט, והחופש הגדול יתחבר לחופשת החגים. ימי הלימודים בין חגי תשרי יבוטלו, וכך תהפוך כל התקופה לחופשה אחת ארוכה, תוך שמירה על מספר ימי החופש המגיעים למורים וצמצום התלונות מצד ההורים.
ההצעה מעניינת, ונועדה להקל גם על המורים וגם על ההורים. אין דבר שמתסכל את ההורים יותר מילד שיוצא לחופשת חג שבוע אחרי סיום החופש הגדול, ואין תקופה קשה יותר למורים מתקופת החגים בגלל ימי הלימוד המפוזרים בה זעיר פה זעיר שם. אלא שהנוחות הטכנית הזו מתגמדת אל מול פוטנציאל הנזק העצום לזהותה היהודית של המדינה.
מכל המועדים שבלוח השנה היהודי, שני המועדים הנשכחים ביותר הם צומות י"ז בתמוז ותשעה באב. אלה מועדים עגומים, שאין בהם מצוות אטרקטיביות כמו סוכה, מצה או תקיעת שופר. אך מה שהביא לדחיקתם מהתודעה יותר מכול הוא מיקומם בלוח השנה, בעיצומה של חופשת הקיץ. כתוצאה מכך שני הצומות הללו אינם נמצאים על לוח השנה של מערכת החינוך, והידע של ילדי ישראל עליהם דל בהתאם. אם גם חגי תשרי – ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות – ייבלעו בחופשה הגדולה, מובטח להם גורל דומה.
ללא ימי לימוד לקראת החגים, תהפוך התקופה החשובה ביותר בלוח השנה היהודי לעוד חלק מחופשת הקיץ. רבים לא יטרחו לשוב מחו"ל לקראת החגים וילדיהם לא יספגו מאומה מאווירת החג. בבתי הספר לא ילמדו על השופר, ובגנים לא יכינו קישוטים לסוכה. וכך יצמח לנו דור בור לתפארת, שלא יספוג אפילו את מעט היידישקייט שהמערכת הממלכתית יודעת כיום לתת.
ייתכן שיש היגיון כלכלי במהלך, וגם מבחינת ההורים טמונה בהצעת האוצר מידה של הקלה. אך אם ההצעה תבשיל ותוטמע בלוח השנה, זהותם היהודית של אזרחי המדינה הצעירים תספוג פגיעה קשה עד אנושה.
בעיה חינוכית
זהו אחד הסודות הגלויים במערכת החינוך: האבטלה הסמויה בצוותי ההוראה. כמעט בכל בית ספר ציבורי ישראלי, ודאי שבוותיקים יותר, תמצאו מורים שאינם מורים; עובדי הוראה שממלאים בבית הספר שלל "תפקידים" שאיש אינו זקוק להם באמת, כמו אחראי ביטחון, אחראית צילומים ושכפולים, וכן על זו הדרך.
רשמית יספרו לכם עד כמה התפקידים הללו נחוצים, אך אם תיגשו הצידה ותשאלו בלחש, האמת הפשוטה תיחשף: אלה מורים גרועים עד כדי כך שמנהל אחראי אינו מוכן שייכנסו לכיתה, אך גם אינו מסוגל לפטר אותם. לכן הם מסתובבים במסדרונות, יושבים שעות ארוכות בחדר המורים, או מוצאים חדרי ספח לשהות בהם בשקט, ובעיקר משתדלים שאיש לא ייזכר בעובדה שהם פשוט אינם נחוצים.
האבטלה הסמויה מוכרת היטב לכל מי שמעורה בנעשה במערכת החינוך. זו אחת הרעות החולות שהביאה בכנפיה הקביעוּת המוענקת למורים שנים ספורות לאחר שהחלו לעבוד בתחום. מהר מאוד, עוד בטרם הספיקה המערכת לעמוד באופן מלא על טיבם כמורים, הם זוכים לקבל את הקביעות הנכספת, ומאז דווקא הגרועים שבהם נאחזים בה כמו טובעים בים בפיסת קרש. וכך מערכת החינוך והמורים הטובים בתוכה, שהם ללא ספק הרוב הגדול, סוחבים על גבם "חטוטרת" תקציבית בדמות מורים שמשכורותיהם מושחתות לריק. התוצאה היא גירעון תקציבי וגירעון בשעות הוראה לתלמידים. ואל תדאגו, מורים טובים אינם זקוקים לקביעוּת כדי למצוא את מקומם. המערכת כבר יודעת לרדוף אחריהם ולמצוא אותם, אם לא בבית הספר הזה אז באחר.
מורי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים הפגינו השבוע בדרישה להעלות את שכרם. ואכן, שכרו של מורה צעיר במדינת ישראל נמוך באופן מביך. מרגע שהוא נכנס למערכת ועד שהוא מגיע לרמות שכר סבירות חולף כעשור. אך המקור התקציבי להעלאות השכר הנדרשות נמצא מתחת לאף של כולנו: ביטול הקביעוּת או לפחות ריכוך ניכר שלה. אם נוכל להוציא מהמערכת אלפי מורים מיותרים שמכבידים לחינם על תקציב החינוך, נוכל להעלות מאוד את שכר המורים בלי לפרוץ את מסגרות התקציב. לא ייתכן שמורים צעירים ומבריקים ישלמו את מחיר הקביעוּת, שכולאת בכלוב של כסף מורים גרועים שהיו צריכים לעזוב את המערכת מזמן.
אל תעצרו את נשימתכם. אין סיכוי שהארגונים היציגים של המורים יסכימו לוותר על הקביעוּת בטווח הנראה לעין. זאת משום שהמורים שהקביעוּת מגוננת עליהם הם מבסיסי הכוח החזקים ביותר של הארגונים. מי שזקוק לארגון היציג לעולם לא יערער על נחיצותו, ותמיד יהיה נכון להתייצב לצד הנהגתו ולגבות אותה. רק ממשלה חזקה, שיש בה שר אוצר ושר חינוך שנחושים להביא שינוי, תוכל אולי להביא לביטול הקביעוּת הממארת, וגם זאת לאחר מלחמה קשה ומתישה.
