לאחרונה דווח בעיתון הארץ שאברהם בורג, לשעבר יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות, מבקש מבית המשפט לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. "איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה", נימק בורג, "תמחקו אותי". דרישתו עוררה לעג ובוז, אבל יש הרבה מה ללמוד ממנה, בעיקר על הזהות היהודית. השאלה שהיא מעוררת מהותית ביותר: האם יהדות היא גזרת גורל או בחירה? והתשובה היא: גם וגם.
אביא כאן מניסיוני האישי. אחד הדברים שגרמו לי לחזור בתשובה בשעתו היה הגילוי שאני יהודי. כמובן, גדלתי בבית יהודי, חילוני וציוני ובתעודת הזהות שלי היה כתוב שאני יהודי. אבל העובדה הזו לא אמרה לי דבר. יום אחד התחלתי לתת דעתי עליה ולשאול את עצמי מה משמעותה. הבנתי שיהדותי היא נתון. לא בחרתי בה. היא גזרה משמיים. אבל עכשיו, כשזהו מצב הדברים, הבנתי שעומדת בפני בחירה: לקבל את העובדה הזו, להכיר בה, לבחור בה, ולשאול את עצמי מה מבחינתי המשמעות של היותי יהודי – או לנסות להתעלם ממנה, להתכחש לה ולהיאבק בה. בחרתי בדרך הראשונה; הבנתי שלא אוכל לברוח מעצמי. אברהם בורג בוחר בדרך ההפוכה.
הגזרה והבחירה עומדות בשני מישורים שונים, ולכן לא רק יכולות להתקיים יחד אלא אף משלימות זו את זו. במושגים עכשוויים קוראים לכך "האני" ו"העצמי". במושגים ישראליים מסורתיים זו "התודעה" ו"הנשמה", או "האני" ו"האנוכי". צו החיים של "אנוכי ה' א־לוהיך", שבו מתחילות עשרת הדיברות שנקרא בבתי הכנסת בחג השבועות, הוא תביעה א־לוהית המתגלה בנשמתנו להיות אנו עצמנו. העצמי, האנוכי, הנשמה הישראלית – אלו הם יצירה א־לוהית. "עם זו יצרתי לי".
"האני" הוא מה שמתגלה ממנה בתודעה. ההכרה שלנו בה היא עצם שמיעת קולה הקורא לנו לבחור בה. "שמע ישראל".
הדברים אינם מובאים כאן כדרשה לחג. יש להם משמעות אידיאולוגית ופוליטית. הם המפתח ליצירת אחדות חדשה בחברה הישראלית. הם הבסיס ליצירת הקומה השנייה של התחייה. הקריאה שלנו לחברה הישראלית חייבת להיות קריאה לבחור בזהותנו היהודית. אכן, זהותנו נתונה מראש, אבל המאיסה בדת, שאפיינה את דור התחייה, השכיחה אותה מאיתנו והפכה אותה לחסרת משמעות. לא נוכל לתבוע מכל יהודי בחברה הישראלית לחזור בתשובה ולקיים את כל השולחן הערוך. הדבר אינו ריאלי וייתכן שאף אינו רצוי. כן נוכל לבוא לכל יהודי בחברה הישראלית ולתבוע ממנו תשובה על השאלה: מה המשמעות של היותך יהודי, מבחינתך?
הזהות היהודית של החברה הישראלית תיווצר מתוך כל התשובות שכל היחידים יענו לעצמם על השאלה הזו. אל לנו לצפות שהתשובה של כל הציבור הישראלי על השאלה הזו תהיה התשובה הדתית־תורנית, הכוללת ממילא קבלת עול תורה ומצוות. באופן טבעי היא תהיה רכיב רב עוצמה בדינמיקה הזו, אך לא הרכיב היחיד. היהדות אינה רק דת, והזהות היהודית אינה רק הזהות הדתית, במיוחד לא כפי שהיא מופיעה בימינו. ישראל שתיווצר מתוך האינטראקציה הזו, שתימשך שנות דור, תהיה "ישראל יהודית"; לא "ישראל דתית".
עלינו לפתוח בפני עם ישראל את האפשרות להתחבר מחדש לזהותו היהודית, וההתחברות הזו לא תבוא מתוך כפייה אלא רק מתוך חיפוש עצמי אמיתי, חופשי ומשוחרר. כל תשובה כנה ואמתית לגיטימית. חזקה על כל יהודי שהמפגש החופשי עם התורה יגרום לו לתהליך רוחני של חיפוש ובירור אמיתיים. ואם תורת ישראל אמת היא, ואכן אמת היא, חזקה על כל יהודי שלומד אותה שיגיע לאמת. זו אולי לא תהיה בדיוק האמת שלי, אבל זו תהיה אמת יהודית אותנטית. אין לפחד כלל. צריך להאמין בעם ישראל. הנשמה האלוקית של כל יהודי, המאור שבתורה ואווירא דארץ ישראל, אלה הם הערבות המשולשת לכך שהמפגש המחודש והחופשי של כולנו עם התורה יעלה יפה. מתוכו תתלבן ותתברך גם התורה. הדמיונות, החולשות והפחדים משני הצדדים יתבררו, ואנו נזכה לתחיית התורה בתרבות הבית השלישי.
יתר על כן: השיח הציבורי בשאלות דתיים־חילונים, דת ומדינה וכדומה, הוא על מקומה של תורת ישראל במסגרת הזהות הליברלית־חילונית של החברה הישראלית. זהו המגרש שבו מתנהל השיח. משמעותו של מה שמוצע כאן היא שהשיח הציבורי יישאר על כנו, אבל הוא ייערך על מגרש אחר: הזהות היהודית. מעתה השאלה לא תהיה אם ערכי היהדות עומדים בקריטריונים הליברליים, אלא אם הערכים הליברליים עומדים בקריטריונים של היהדות. זהו הבדל קטן אבל מהפכני, ובו תלוי המשך תהליך התחייה.
