שלושה מאנשי הימין המשפיעים ביותר באמריקה נפגשו בשנת 1962 לדיון דחוף בסכנה למחנה הלאומי. הסנאטור מאריזונה ברי גולדווטר, מו"ל כתב העת "נשיונל ריוויו" ויליאם פ' באקלי ומחבר "התודעה השמרנית" ראסל קירק התכנסו בחדר מלון בפלורידה לא כדי לטכס עצה נגד השפעתן של בריה"מ הקומוניסטית או המפלגה הדמוקרטית, אלא כדי להתמודד עם איום בתוך המחנה: תנועת ימין קיצוני שהתחזקה מרגע לרגע.
"אגודת ג'ון ברץ'" הוקמה ב־1958 בידי סוחר הממתקים העשיר רוברט ולץ' כדי להציב מענה שמרני גאה לקומוניסטים בארה"ב ומחוצה לה. בארבע השנים שחלפו מאז היווסדה נפתחו סניפים רבים של האגודה ברחבי אמריקה, והיא משכה לשורותיה בכירים בממשל, בצבא, בתרבות ובחברה.
ההצלחה המסחררת הייתה לכאורה סיבה למסיבה לימין, שהיה זקוק נואשות לתנועות חברתיות מצליחות, אולם בפועל היא עוררה חרדה. במאבקה הבלתי־מתפשר בקומוניזם נקטה האגודה בתכסיסים פוליטיים מלוכלכים, ואימצה לעצמה עמדות קיצוניות ותיאוריות קשר שעקפו אפילו את תאוות הדם האדום של הסנאטור ג'וזף מקארתי בוועדת הרדיפה שלו.
בדיון הער בחדר המלון הסכימו שלושת השמרנים הבכירים, איש־איש בתחומו, להוקיע את אגודת ג'ון ברץ', לדחות את תמיכתה ולומר בבירור: הטרמינולוגיה שלה ומטרותיה אולי דומות לשלנו, אך ערכיה אינם ערכינו. התוכנית יושמה במהרה, ואגודת ג'ון ברץ' הלכה ואיבדה מכוחה, עד שנעלמה כליל מהנוף הציבורי.
הימין הישראלי יכול ללמוד כמה דברים מבאקלי ושות'. הרבה דיו נשפך על צרותיו של המחנה הלאומי – חוסר היכולת לכבוש את השלטון על אף יתרון גדול בפרלמנט, או חוסר היכולת להתלכד כתנועה ארצית על אף ההבדלים הקוסמטיים בלבד בין מפלגות. אך אולי לא ניתנה די תשומת לב לסוגיה אחרת, שאמורה להטריד את כל מי שמוקיר את האידיאולוגיה הלאומית כפי שעיצבו אותה הוגי הדורות האחרונים: הזרמים הקיצוניים שחודרים למחנה ומאיימים לשנותו מבפנים.
אפשר להבין את הימנים שצחקו כשנתקלו השבוע בשער גיליון "עכשיו 14" שהתריע מפני "להט"ביסטאן", כותרת שנמרחה באותיות קידוש לבנה על איור של המונים הסוגדים לעגל צבוע בצבעי הקשת העליזים. אפשר גם להבין את אנשי המחנה הלאומי שמתרגזים כשפובליציסט תורן משמאל עושה לח"כ איתמר בן־גביר שירות אדיר ומפרסם טור שמאשים אותו בכל פשע תחת השמש. בכל זאת, זכותו של כתב עת לאומי גאה לפרסם כתבה שמזהירה מפני השתלטותם של ערכים זרים; ואיך השמאלנים מעיזים לבקר את קיצוני המחמד שלנו, כשהמשוגעים שלהם מקבלים גב גם כשהם מתגלים כבריונים אלימים, או אפילו, אולי, כמשתפי פעולה עם האויב?
אחרי שלוש שנים רוויות במערכות בחירות גדולות ופוליטיקות קטנות, שבהן כל עמדה אידיאולוגית הוכשרה וכל שותף קואליציוני הולבן בשם בלימת הצד השני, נראה שאיבדנו את היכולת לזהות אמיתות פשוטות – או, אם זיהינו אותן, להצהיר עליהן בקול גדול. אחרי הכול, למה שנוקיע את מי שבידיו עלולים לנחות המפתחות לממשלה הבאה?
יש בכך היגיון לטווח הקצר, אך בטווח הארוך ההתנהגות הזאת עלולה להיות הרסנית. המאבק בזרמי המחשבה הפרוגרסיביים חשוב, אך לא על חשבון ויתור על תרבות דיון מכבדת וכבוד בסיסי ליריבים אידיאולוגיים – שלא לדבר על מי שנקלעים לחילופי האש.
אולי הימין זקוק לרוח לוחמנית יותר, במאבק בטרור הערבי ובנטייתנו לזנוח נושאים שלא פותחים את מהדורות הערב של ערוצי החדשות; אך זאת לא על חשבון חיבוק תנועות קצה אידיאולוגיות שלא נותנות די מקום לשיקולים דמוקרטיים־ליברליים שצריכים להעסיק את הימין לפחות כמו את השמאל, אם לא יותר.
מתנגדים לטענה הזו עשויים לקבוע שאין פסול בחיבוקם של מי שאיננו מסכימים איתם על הכול. אולי הם יגידו שזו טהרנות. אולם גישה כזו מתעלמת מהאמת שלוחמי הנדסת התודעה מבינים היטב: לרעיונות יש כוח עצום. רעיונות מחלחלים. ואם לא נתחיל להבדיל בין מי שאנחנו מבקשים לשמר ובין מי שאנחנו מוכרחים לפסול, נגלה שאנחנו נדבקים לקצה הפוליטי, חדורי מטרה אך חסרי כיוון.
בניגוד לטענות שצצות כאן מדי פעם, הימין הישראלי אינו הימין האמריקני, אך הוא בהחלט יכול ללמוד כמה לקחים מתנועה ותיקה ומנוסה בהרבה. טוב שהמחנה הלאומי ימשיך להתרחב, אך לטובתו, הוא מוכרח לשים לעצמו גבול.
