מערת המכפלה בחברון היא אתר לאומי היסטורי מרכזי. זהו האתר העברי הראשון עלי אדמות, ובו טמונים האבות והאמהות, מייסדי העם היהודי, הנערצים על מיליארדים בעולם כולו. המבנה המרשים מעל המערה, שנבנה בימי הורדוס מלך יהודה, ניצב שלם זה אלפי שנים. הוא מוקד השראה רוחני, דתי והיסטורי ליהודים ולבני דתות אחרות.
מאז שחרור חברון לפני 55 שנה הפכה מערת המכפלה ליעד מבוקש לביקורים ולתפילות בקרב מיליוני תיירים ומתפללים. ערב גלי הקורונה הגיע מספר המבקרים באתר בכל שנה קרוב למיליון. לפיכך התעורר הצורך בהנגשתה לבעלי מוגבלויות.
עם אנשי הציבור ונציגי הרשויות והמנהיגות בקריית־ארבע ובחברון, ועם כל גופי ההסברה והתכנון המקומיים, הצענו מערכת הנגשה שתשתלב במבנה ההיסטורי ולא תפגע בחזותו הקלאסית המוכרת (זיכרון המבצר המאיים של קבר רחל דוקר את ליבנו). בהכנת ההצעות הללו הועסקו בעלי מקצוע והושקע בהן תקציב לא קטן. אך כולן נדחו בידי משרד הביטחון, ובמקומן נבחרה הצעה אחרת, המושתתת על מגדל ברזל מתנשא ובולט, בגובה כארבע קומות, שהגשר המזדקר ממנו מגיע אל שער הכניסה העליון. בעתיד אומנם יכוסה המבנה, אך הרעיון התכנוני לא ישתנה.
המגדל החדש בולט בהתרסה מול המבנה העתיק, ומפריע למראה המסורתי והמוכר. המגדל גם אינו מאפשר גישת נכים וקשישים לקומה הראשונה, היכן שנמצא מרכז הסעדה ונערכות שמחות משפחתיות. ניסינו להציע אפשרויות אחרות, אך הזהירו אותנו שכל דרישה לשינוי או לחשיבה חדשה תביא לדחיית השלמת המיזם או לביטולו, כך שלא נותרה לנו ברירה אלא להסכים, כמו כפאנו שד (רשמית, להקמת המיזם לא נדרשה הסכמה של המערכות האזרחיות במקום).
כשניסינו לברר מדוע זו התוכנית שנבחרה, התברר הרעיון היסודי בבסיסה: היא נמנעת מלגעת במבנה המקורי, ומקימה לידו מגדל ברזל, שבזמן כלשהו בעתיד יהיה אפשר לפרקו או לבטלו בלא סימן, ולכן צורתו אינה חשובה. זו בדיוק תמצית האנומליה בנוכחות הישראלית בלב המולדת.
האתרים ההיסטוריים ביהודה ושומרון מחברים עבר עם עתיד. לעיתים נדרש להתאים אותם לצורכי ההווה, בהבנה שעם ישראל הוא היורש החוקי, הבן הממשיך של האבות והאמהות; הוא יכול ורשאי לערוך שינויים הכרחיים, בזהירות ובאחריות, תוך השתלבות במורשת האדריכלית וההיסטורית של הדורות הקודמים. אך המדיניות הישראלית שונה בתכלית, ולמעשה הפוכה.
מחד, מדינת ישראל רואה בעצמה כובשת בשטח, ובסמכותה להקים בו מיזמים ומבנים; מאידך, היא אינה רואה בעצמה נושאת הסמכות והבעלות על הארץ ועל אתריה ההיסטוריים, ואינה מעיזה לפעול בהם כבעלים, אף אם הדבר נדרש למען התושבים, המבקרים, המתפללים או התיירים. התוצאה היא שבמקום תכנון כולל, אחראי, צנוע ומשתלב באתר, תוך שינוי עדין וכמעט בלתי מורגש, ההנחיה למתכנן הייתה לא לגעת במבנה; לכן הפתרון היחיד שנמצא הוא הקמת מגדל יקר ובולט, המקומם בזרותו את כל המתבונן. עלות המיזם גבוהה הרבה יותר ויעילותו, כאמור, חלקית.
כמובן, כולנו מברכים על פתרון שיאפשר לבעלי מוגבלויות להגיע סוף־סוף לתפילה בקברי אבות. אך המיזם הזה, שאין חולק על נחיצותו, הוא סמל למדיניות הישראלית בלב ארץ ישראל, הלוקה בתחושת זרות, אי שייכות ואי השתייכות, וחסרה בה השתלבות טבעית במורשת האדריכלית ההיסטורית של הארץ. כתוצאה מכך המיזמים מבטאים לעיתים שליטה בשטח, אך לא בעלות אמיתית, לא אחריות לעבר ולעתיד ולא השתלבות בנוף.
חומת ההפרדה מבתרת את נופי לב הארץ, ואתרים קדומים כמו תל ארומה ומזבח יהושע נפגעים ונהרסים. ההזנחה זועקת גם בתחומי איכות הסביבה והזרמת שפכים. המגדל במערת המכפלה הוא עוד דוגמה קטנה, אך בולטת וזועקת. רק כשמדינת ישראל תבין ותפנים את אחריותה ההיסטורית לארץ ולאתריה נוכל להציל את נופי הארץ, להגן על איכות הסביבה, ולתכנן מערכת הנגשה נכונה ומשתלבת במערת המכפלה ובכל אתרי ארץ ישראל.
ד"ר נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, כתב עבודת דוקטורט על מערת המכפלה
