"תגידי, איך כותבים שירים עם אלף ציפיות?", שואל חנן בן ארי. השאלה הזו ליוותה אותי בתוך תהליך ספירת העומר. חיכיתי, חיכיתי שנעבור את חג השבועות כדי להניח כאן ההתמודדות של ארבעים ותשעה יום. ארבעים ותשעה יום שאני כותבת כל יום משהו מיוחד על הספירה של אותו יום. ארבע קבוצות ווטסאפ מלאות ועוד שיתופים וסטטוסים שאנשים מעלים.
מעל אלף איש מקבלים כל יום את המילים שכתבתי, אבל יש דבר אחד שכל פעם שהופיע על צג הפלאפון עשה לי משהו מבפנים: "מספר… עזב/ה את הקבוצה". שורה אחת שעושה כווץ' קטן בבטן ומספרת לי שיש מישהו שלא אהב או מישהי שהחליטה שזה לא מתאים לה. הופה! הנה באה עבודת המידות האמתית. עכשיו נראה איך תתמודדי עם זה שיש אנשים שלא מתחברים למה שאת כותבת. שיש כאלה שחושבים שזה לא מעניין. אהיה כנה, זה לא קל אבל זה מברר.
למה שורה אחת של יציאה של מישהו מהקבוצה זכורה לי ומאות שבוחרים להישאר- לא? למה מי שלא רוצה להיות איתי מצלצל אצלי חזק יותר מאשר מי שכן? אני מכירה את הסיטואציה הזו גם מכיוון אחר- כשאני עומדת בהופעה על הבמה, האולם חשוך, כולם מקשיבים ואז אדם אחד מדליק את הטלפון. האור הכחול של צג הפלאפון מאיר את פניו ורק אותו אני רואה מהבמה. האור הזה חריג, הוא המיעוט שבמיעוט אבל רק אותו אני רואה באותם הרגעים.
עברתי ארבעים ותשעה יום של עבודה פנימית להגיע לחג מתוך תהליך אמיתי ונקי שלי מול הכתיבה, מול הספירה, מול ההדהוד שלה בעולם ובי. עברתי תהליך שכל הזמן הייתה בו שאלה אחת נוקבת- בשביל מה את כותבת? למה את עושה את זה? האמת היא שאין לי הסבר הגיוני. זה דחף פנימי שכל שנה מחדש פורץ מתוכי בהתרגשות. זו ממש חוויה עמוקה של להיות נטועה במסע הזה.
בתוך הקושי והאתגר היו גם הרבה תגובות מחזקות ומעודדות, אבל הודעה אחת שקיבלתי הבהירה לי את הדבר העמוק ביותר. זאת הייתה הודעה מחברה טובה שלי שספירת העומר בשבילה הוא זמן רגשי מורכב כי זה הזמן שבו איבדה את בעלה. היא לא סופרת כבר שנים והשנה החליטה שכן. השנה היא ספרה איתי וכל פעם שהיא שלחה לי הודעה: "אני עדיין כאן, סופרת יחד איתך". ידעתי שאני סופרת יחד איתה.
אז איך כותבים שירים עם אלף ציפיות? כנראה עם עיניים עצומות שמכוונות פנימה, תוך הקשבה לקריאה הפנימית שלנו ואמונה שאם זה מגיע מהמקום הנכון זה ייגע במי שזה צריך לגעת. גם אחת או אחד הם עולם ומלואו.
