עולם התקשורת הוא קשה וציני. רגעי האמת על המסך הם מעטים, אבל אחד כזה נרשם אמש (א') בכתבה המרגשת של דפנה ליאל בחדשות 12 על ח"כ ולדימיר בליאק. לא קל להיות עולה מרוסיה במדינת ישראל. הדבר ודאי לא קל כאשר העליה לארץ מתרחשת בגיל בוגר, לאחר השלב שבו רכישת השפה מתרחשת באופן אינטואיטיבי, והזרות בלתי ניתנת להסתרה או הסוואה. אבל כל הקשיים הללו מתעצמים שבעתיים כאשר לכל ה"תיק" הזה מצטרפת התמודדות עם גמגום.
אני לא מכיר את הרזומה הפרלמנטרי של ח"כ בליאק. מחיפוש קצר מתברר שהוא לא מחברי הכנסת הבולטים במשכן, אף שהוא ממלא תפקיד משמעותי מאוד בכנסת: מרכז הקואליציה בוועדת הכספים. על שמו לא רשומים הישגים ייחודיים, וגם לא הצעות חוק מרשימות במיוחד. אך למרות זאת הסיפור שלו מאוד מרגש. מעטים הם האנשים שמוכנים להתמודד באופן חזיתי עם המציאות המגבילה אותם ולא לוותר, אבל בליאק הוא אחד מהם.
מקצועו של בליאק, רואה חשבון, לא חייב אותו לפרופיל ציבורי גבוה. רוב רואי החשבון אינם נדרשים לנאום בפומבי – בטח שלא על במת הכנסת. בליאק, למרות הגמגום, נכנס ביודעין לקלחת הציבורית ולקח על עצמו תפקידים משמעותיים, בזירה המקומית ובשנים האחרונות גם בזירה הארצית. הגמגום לא היה סוד, ובכל זאת החשיפה בפריים טיים, במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 12, איננה מובנת מאליה. הנכונות לספר על המגבלה, הנכונות לשתף, וגם הפעילות שלו בעקבות הגמגום, מעוררות השראה. קשה היה לא להתרגש מול השיחה של בליאק עם ילדים הסובלים מגמגום. רק מי שסבל אי פעם מגמגום, או היה קרוב מאוד לאדם הסובל מגמגום, יכול להבין את המצוקה. רק אדם כזה יכול להבין את הכוח שנותנת שיחה עם חבר כנסת הסובל מגמגום. ולכן סיפורו של בליאק הוא לא רק מעורר השראה באופן אישי, הוא גם בעל משקל חשוב מבחינה ציבורית.
