כשיחיאל, ראש המועצה המקומית "מעלה יששכר", העלה להצבעה את התוכנית של גדי ממחלקת תברואה לעבור לפחים טמוני קרקע, המחשבות שלו עסקו בשלושה דברים אחרים: התקציב לשיפוץ הספרייה שהיה אמור להגיע ממשרד התרבות ובוטל ועכשיו צריך לגרד מאתיים אלף מאיפשהו (הוא לא הרבה לקרוא, אבל הנושא הטריד אותו בכל זאת משום שהספרנית הייתה גיסתו), האיחורים החוזרים והנשנים של האוטובוסים, שהוא הבטיח לתושבים שהוא מטפל בהם אבל חוץ מלהרים עוד טלפון זועם לחברה לא היה לו הרבה מה לעשות, והצימר שתכנן להזמין ליום ההולדת המתקרב של אשתו. ההחלטה אושרה פה אחד, וישיבת המועצה עברה לעסוק בדברים חשובים יותר, כמו איכות הבורקסים.
בידיעון השבועי הוא כמובן הקפיד להציג את המהלך הזה כהגשמת חזונם הנשגב של כל מבשרי הציונות באשר הם: "אנו מעמיקים את אחיזתנו בקרקע, מכים שורשים", התפייט, וכיוון שכבר נחה עליו הרוח הוא חתם את הידיעה ברפרנס מבריק לתהילים: "הפח נטמן ואנחנו המשכנו". החברה הייתה אמורה להתקין את הפחים ביום שלישי הקרוב.
*
לקח לחסן זמן להבין מה היאהוד רוצים מהחיים שלו הפעם.
"תסבירי לי שוב", הוא ביקש מהבחורה עם השיער הקצר – דקלה קראו לה, כן – "מה אנחנו רואים בתמונה הזו?"
"על ההרים האלה שוכנת היום ההתנחלות הבלתי חוקית מעלה יששכר", חזרה דקלה, ונימה של קוצר רוח התגנבה לקולה. "אתה מכיר את ההתנחלות הזו, נכון?"
"בטח מכיר", אישר חסן. "חצי מהגגות רעפים שם זה אני שמתי. אז מה הבעיה?"
"לפי התמונה הזו מ-1970, אפשר לראות עץ זית ממש כאן, בחלקה הזו", היא הצביעה על כתם מטושטש שאולי היה עץ זית, חסן באמת לא יכול היה לקבוע. "החלקה הזו שייכת לסבא שלך, שגם לו קראו חסן אבראהים…"
"אני יודע איך קראו לסבא שלי", אמר חסן.
"…זאת אומרת שהיום היא שייכת לך", אמרה דקלה בלי להתייחס להפרעה. "והמתנחלים מתכננים לבנות שם מבנה קבע, וכך להמשיך לגזול את האדמה המשפחתית שלכם. אז אנחנו רוצים שתחתום לנו שנייצג אותך ונבלום את ההתפשטות שלהם. אנחנו רק מחפשים צדק".
"רק מחפשים סדק", חזר אחריה חסן לאט. הוא התלבט אם לשאול מה יעזור לו לעצור את המתנחלים מלבנות שם, אם האדמה בכל מקרה תישאר כמה מאות מטרים בתוך הגדר, אבל החליט שלא יועיל לו להתווכח.
*
הטלפון מדוברת המועצה תפס את יחיאל ביציאה מתפילת שחרית של יום שני.
"כן, גלית", הוא ענה. מן הסתם רוצה לתאם זמן לצילום ליד השלט של השכונה החדשה, הניח.
"חצי מהתקשורת כבר ביקשה ממני את התגובה שלך לעתירה", דיווחה גלית בטון תכליתי.
"את התגובה שלי ל… מה?" מתוך אינסטינקט הוא האיץ את הצעדים למגרש החניה, הטיל את התיק של התפילין למושב האחורי והעביר את השיחה לדיבורית. הוא שבר שיא והגיע תוך דקה וחמישים מבית הכנסת למבנה המועצה – תוך התעלמות מוחלטת מילדי כיתה ו' עם האפודים הזוהרים שהוא הצטלם איתם בשבוע שעבר – ובינתיים הספיק להתעדכן בסיפור כולו.
"אז אנחנו מדברים רק על פח אחד, בעצם", הוא ביקש להבהיר כשנכנס לחניה.
"נכון. זה שברחוב מעייני הגאולה", אישרה גלית.
"אז אנחנו יכולים פשוט… שנייה, יש לי ממתינה מהתברואה", הוא קטע את עצמו, וענה לשיחה הנכנסת.
"אני לא רואה סיבה לדחות את ההתקנה", אמר גדי בלי הקדמות מיותרות. "אנחנו מתקינים עשרים ושישה פחים, ורק עם אחד יש בעיות, לא? אז נתחיל עם אלה שאפשר, ואת האחרון מקסימום נזיז בכמה מטרים או שנדחה לעוד כמה חודשים".
"נשמע הגיוני", הסכים יחיאל. "תן לי רגע להיכנס למשרד ו… אוי, לא".
בכניסה למבנה המתינו לפחות עשר מצלמות, וכולן היו מכוונות לעברו. יחיאל הרגיש כמו מטרה במטווח.
"ראש המועצה, תגובתך לעתירה?!" ירתה לעברו עיתונאית אחת עם מיקרופון של חדשות 12.
יחיאל הישיר אליה מבט. "ארגוני השמאל כדרכם מנסים לטמון לנו פח. אבל אני יכול להבטיח לך ולכל הצופים שבבית שאנחנו לא נישבר ולא נעצור את ההתפתחות הברוכה. העתירה המופרכת הזו אינה אלא מחזור של טענות ישנות, ואני סמוך ובטוח שבית המשפט ישליך אותה ישר למקום שאליו היא שייכת".
"אז אפשר להבין מזה שאתם עומדים לטמון את הפח כמתוכנן?" שאל עיתונאי ארור אחד בדיוק את השאלה שיחיאל קיווה שלא תישאל.
הוא הזדקף למלוא המטר שישים ותשעה שלו. "בהחלט", הבטיח. "שום כוח לא יעצור את ההתפתחות של מעלה יששכר. אנחנו נחנוך את כל הפחים בהקדם, וכולכם מוזמנים בשמחה להשליך פנימה מה שתרצו, החל בבדלי סיגריות וכלה בספה שבאמת הגיע הזמן להעיף כבר". הוא חיפש מילה כדי לחתום את הנאום המאולתר ואל השפתיים שלו קפץ הסלוגן שעיטר את לוחות המודעות ביישוב: "במעלה יששכר אוהבים את הסביבה".
העיתונאים עוד צעקו בעקבותיו אבל יחיאל דילג במדרגות, נכנס אל המשרד שלו וטרק את הדלת.
*
ראש הממשלה השתדל פשוט להתעלם מהסיפור במעלה יששכר, ולהתמקד בדברים כמו גיבוש הקואליציה, פירור האופוזיציה, הכנת הטיוטה השלישית לתקציב המדינה והדיאטה החדשה שלו. באותו יום הוא החזיק מעמד לא רע עד חמש אחר הצהריים, כשנשיא ארצות הברית התקשר.
"גוד מורנינג", הוא בירך בעליזות, תוך התעלמות מוחלטת מהפרשי השעות, וניגש מייד לעניין: "תגיד, מה הסיפור עם הבנייה הבלתי חוקית במעלה יששכר? ועוד אחרי שהבטחתם לנו לא לבנות בלי לתאם. ממש קטע מסריח".
ראש הממשלה נאנח ושפשף את הרקה הימנית שלו, שנהגה לכאוב בכל פעם שהוא דיבר עם הנשיא. "אני על זה, מיסטר פרזידנט. יש אצלנו מערכת משפט ואנו נאכוף את החוק בכל החומרה". בליבו הוא תהה איך יגיב המיסטר פרזידנט אם הוא יעלה תהיות על בנייה בלתי חוקית בפרברי מנהטן, אבל העדיף שלא לנסות. הם החליפו עוד כמה מילים ונפרדו באווירה ידידותית, וראש הממשלה התקשר למזכירה שלו.
"רונית, קורה משהו עם מעלה יששכר?" הוא שאל.
"המפכ"ל אמר שהוא מעלה את הפינוי לאישור תוכניות מחר", אמרה רונית ולעסה מסטיק.
"רגע – כבר אישור תוכניות? מה עם העתירה לבג"צ?"
"בג"צ חייב את המדינה לייצג את טענות הנתבעים שמעולם לא הוכחה בעלות ערבית על הקרקע", הזכירה המזכירה, "והיועץ המשפטי לממשלה אמר שתשובת המדינה היא שאנחנו מסכימים לפינוי ושנקבע לזה זמן".
"אבל… למה מחר? למה לא עוד חצי שנה נניח?" תהה ראש הממשלה שוב, והרגיש איך כאב הראש עובר לאט-לאט מהרקה הימנית שלו לשמאלית.
"כי כבר חיכינו חצי שנה ואז בג"צ הוציא צו על תנאי שמחייב אותנו לפנות תוך ארבעים וחמישה ימים".
"ולמה שלא נחכה ארבעים וחמישה ימים?"
"אנחנו ביום הארבעים וארבעה".
"אהה". ראש הממשלה נשען לאחור, והרגיש איך העולם חוזר ונעשה הגיוני פתאום. "אז אישור תוכניות מחר, את אומרת. טוב, אני מקווה שלא יהיו עם זה בעיות, הקואליציה שלי לא תשרוד את זה".
"קפה?" קלעה רונית לטעם של הבוס שלה.
"כן, תודה. ורונית, תעשי לי טובה, תזמיני לי מהמזנון גם איזה קרואסון גדול או שניים".
*
הבחורים של ישיבת מעלה יששכר רק היו צריכים תירוץ. השמש בדיוק יצאה אחרי זמן חורף מעובר שכולו הוקדש למסכת יבמות, ומה יותר טוב ממאבק ערכי שאפילו קרוב לבית?
על הגדר הסמוכה לפח נתלה שלט ענק, באדיבות גמ"ח כלי כתיבה: "מאשפות ירים אביון". אישי ציבור הגיעו מדי יום לחזק (רובם יצאו מחוזקים, כך הצהירו, מהאנרגיות הנפלאות של הנוער המיוחד שלנו), רבנים מתחלפים העבירו שיעורים בצילייה הגדולה שתרמו כמה שכנים, ובין לבין הבחורים פתחו את הגמרות וחזרו על פרק "האישה רבה". לארוחות שהורידו כמה מתנדבים מחדר האוכל, נוספו גם עוגות ששלחו משפחות מהיישוב ומיישובים סמוכים, עם הקדשות "ללוחמי ארץ ישראל הגיבורים". המעגלים המהודקים התרופפו מעט רק מאוחר בלילה – כשכולם הלכו לישון בפנימייה ורק עשרה חבר'ה התמקמו בתורות בתוך הפח (לפנות בוקר עוד היה קר, אבל לפחות תמיד היה מקום רך להניח עליו את הראש) – או כששכן ניגש עם שקית שחורה גדולה ומטפטפת.
מרבית הר"מים לא התלהבו מהרעיון, אבל גם לא התנגדו. ראש הישיבה הרב אבנר הגיע בעצמו להעביר שיעור יומי בצילייה, וביקש מהחבר'ה שלא יתראיינו לתקשורת – לא רק הזרה (בקשה מיותרת ממילא, כי האנגלית הרעועה של רוב הבחורים לא יכלה לעמוד במשימה הזו) אלא גם המקומית ואפילו המגזרית – מחשש שתלמיד לא זהיר ייפול בפח ויכתים את כל ציבור המתיישבים שומרי החוק. במקום זאת אחרי השיעור ביום השלישי של המאבק, הוא התייצב בעצמו וסיפק כמה מילים למצלמות הטלוויזיה. "הפח איננו עניין חיצוני לסביבה", הוא הדגיש, "כי אם גוף הטמון באדמת הקודש, ומעלה את הניצוצות הגנוזים בה. זאת ועוד, השאלה איננה מבנה כזה או אחר, יהא תפקידו אשר יהא, כי אם זכותנו ההיסתורית – מאייתים את זה עם ת' – על הארץ הזו. בטוחני שכל המנסים לפגום בקדושת הארץ יצאו בפחי נפש".
הדברים צוטטו באתרי האינטרנט ואפילו הגיעו לשער של ידיעות אחרונות. השאלה איך הגיע עותק של ידיעות לצילייה טוענת חקירה נפרדת, אבל העיתון בהחלט היה במאהל – ליתר דיוק אצל שמשון ולביא, ואחרי שהם סיימו לעלעל בו ישר והפוך הם עברו להקדיש את השעות היקרות של סדר בוקר לדיון לשאלה איך נכון לנהל את המאבק.
"צריך ללמוד מהחרדים", טען לביא בפסקנות. "אלה יודעים לנהל מאבק. חוסמים כבישים, מבעירים צמיגים, שורפים פחים…"
שמשון ניסה להסביר בעדינות שאף אחת מהאפשרויות לא רלוונטית במיוחד במאבק המדובר, אבל בדיון הפורה נקטע באיבו כשלמקום התקרבה משאית גדולה וחשודה.
"זה בטח הם! נעצור אותם!" הכריז לביא בנחישות, וכלל שוכני המאהל נעמדו מייד בשורות אל מול השוטרים. הם לא היו רבים – רק שוטר אחד בלבוש אזרחי שנהג במשאית ועוד שניים שנתלו עליה מאחור – והבחורים מיהרו להתיישב על הכביש ולהתחיל לצעוק בקצב את סיסמת המאבק: "בקרוב מהפך! שומרים על הפח!"
אנשי המשאית הסתכלו עליהם בתמיהה. הנהג צפר, אבל כמפגינים מנוסים החבר'ה רק שאבו מהצפירות שלו עידוד. אחד משני הנתלים מאחור קפץ אל הקרקע וניגש אל הבחורים.
"לא באנו להיאבק בכם", הוא ניסה לומר, אבל הם מייד קטעו אותו בשירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
"אני רציני", הוא חזר. "רק באנו לפנות…"
"די עם מכבסת המילים הזו!" זעק לביא.
"זבל מפנים, אנשים מגרשים!" החרה-החזיק אחריו שמשון.
"זהו ש…" ניסה שוב האיש מהמשאית, אבל הבחורים עברו לשירת "תפילה לעני" נלהבת. שלושת השוטרים בלבוש-אזרחי משכו בכתפיהם שבו אל המשאית ונסעו לאחור, לקול התרועות הנלהבות של אנשי המאבק.
סדר בוקר כבר לא התחדש: בחורי הישיבה התגודדו בהתלהבות ודיברו על האירוע המכונן, והמשיכו לעסוק בו עד שארוחת הצהריים הגיעה במשלוח מיוחד מחדר האוכל, ונאכלה כליל בתיאבון השמור למנצחים. רק דבר אחד העיב על החגיגות, עניין פעוט ממש: לא נמצא מקום לזרוק אליו את השאריות, כי איכשהו למרות גודלו הפח הטמון כבר עלה על גדותיו.
*
הסיפור כבר נראה על סף התנגשות בלתי נמנעת, כששר הביטחון הציע את הפשרה: הפח אכן יילקח ממקומו אבל ייטמן בנקודה אחרת במעלה יששכר, ובמקומו יונחו שני פחים מהסוג הישן וגם פח כחול של מיחזור נייר.
בתום ישיבת מועצה שנמשכה אל תוך הלילה יחיאל הודיע שלמען יישוב הארץ ומתוך מסירות והערכה לממשלה היקרה שלנו אנחנו מוכנים לבלוע כמה צפרדעים, ובלבד שלעסקה יצורף גם קו חשמל חדש, כי שר הפנים כבר הבטיח שבע פעמים שידאג לזה אישית.
הממשלה הסכימה לתנאי, המאהל פורק כבר למחרת בבוקר, בחורי הישיבה עטורי התהילה יצאו ל"בין הזמנים" והשלווה שבה אל רחוב מעייני הגאולה. עד שהתברר שעמוד החשמל החדש חורג בכמה מילימטרים מהקו הכחול של היישוב.
תודה ליצחק הולנדר על הרעיון.
