הצהלות בספסלי האופוזיציה לאחר שני הניצחונות הלילה, בתקנות יו"ש ובבלימת חזרת מתן כהנא לממשלה, היו תגובה טבעית. אין אופוזיציונר נורמלי שלא חוגג ניצחון על הקואליציה, שהרי זו הסיבה שהוא שם. אולם, גם באופוזיציה יודעים היטב שעל אף כל הכוונות וההצהרות ממשלת בנט לא נפלה הלילה. אולי היא התקרבה לנפילתה ואולי לא, זאת לא נדע כנראה עד תחילת השבוע הבא, בינתיים מה שנמשך בכנסת הוא בעיקר המבוי הסתום. קואליציה שלא מסוגלת למשול כמו שצריך ואופוזיציה שלא מסוגלת להפיל את הממשלה. מציאות שבה שני הצדדים מנצחים ומפסידים בו זמנית, ומי שמפסידים ללא ספק הם אזרחי ישראל ומדינת ישראל.
ואולי המבוי הסתום בכנסת הוא משל למציאות הפוליטית שבה אנחנו שרויים כבר שלוש שנים, ולא השתנתה: מבוי סתום פוליטי שאין לו פתרון אמיתי. רק פלסטר ועוד פלסטר ועוד פלסטר. שהרי גם אם הקואליציה תקרוס בשבוע הקרוב לתוך עצמה (תרחיש אפשרי בנסיבות הקיימות), אין בכנסת הנוכחית נכון לעכשיו הרכב חלופי לממשלה חדשה. ואם נלך לבחירות? להתנבא על מה יקרה אם נלך לקלפיות זו תמיד שגיאה, ועדיין, לפחות אם לשפוט על פי כל הסקרים שראינו עד היום – המבוי הסתום לא ישתנה. על מנת לנצח במלחמה ולא רק בקרב, האופוזיציה מימין צריכה קודם כל להמציא את עצמה מחדש. להבין היכן נמצאת נקודת הכשל שמונעת ממנה כיום לפרוץ החוצה ולא להמשיך להפטיר כדאשתקד. את הטריקים הישנים כבר ניסינו מספיק פעמים. הגיעה העת להפנים שהם לא יעבדו יותר.
ועד אז, אולי כדאי לא לחגוג יותר מדי כל ניצחון פרלמנטרי. בסופו של דבר הקו בין ניצחון ובין ניצחון פירוס הוא דק. בבוקר הזה לא רק הקואליציה המתפוררת צריכה לחשב את דרכה מחדש. גם לאופוזיציה יש לא מעט שיעורי בית משלה, אחרת הדרך בה היא הולכת כיום לא תגיע לשום מקום.
