עם תחילת השבוע הקצר הזה התוודע עם ישראל לדמותו של קדוש מעונה טרי: ג'עפר פרח, מנכ"ל מרכז מוסאוא לזכויות הערבים פה. חרדת הישראלים לחופש הביטוי ולזכות הזעקה הביאה להקפתו של הגבר החיפני המשופם באדוות אהדה של 360 מעלות.
גם אנשי ימין גינו את השוטרים האלמונים שלכאורה הכו אותו, והעלו על נס את נועם הליכותיו. התחבושת שאפפה את ירכו השבורה זכתה להתעניינות עיתונאית וציבורית שלא זכורה פה כמותה מאז התחבושת הפוטוגנית סביב מצחו של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים.
כשאריה אלדד התהלך עם יד מגובסת במשך שישה שבועות אחרי שהותקף קשות בידי שוטרי יס"מ בעמונה 2006, הוא משך רק עשירית תשומת לב מהתשומה שבה זכה השבוע ג'עפר פרח. מעטים יודעים שבגלל אותה פציעה נקטעה הקריירה של אלדד כמנתח. אלמלא המאמץ הממושך של אורית סטרוק מחברון, השוטרים שהשתוללו בעמונה לא היו מועמדים לדין.
מיותר כמעט לציין: הכאת עצורים בידי שוטרים אסורה בהחלט ובכל מקרה. רק בתי המשפט מופקדים על ענישת עבריינים, וגם להם טרם ניתנו סמכויות של ענישה גופנית. אם מח"ש תקבע שפרח אכן הוכה במהלך מעצרו בידי שוטר כלשהו, מיצוי הדין עם השוטר המכה לא יהיה עניין למחלוקת בין ימין לשמאל. משטרת ישראל חייבת לשים קץ לאלימות אנשיה, נקודה. בד בבד, החברה הישראלית חייבת להוקיע את אוהבי אויביה, וג'עפר פרח הוא אחד מהם. ההפגנה שנעצר בה בליל שבת הייתה מפגן אהדה לחמאס ומפגן משטמה לישראל. היא כבר לא מזעזעת אותנו מפני שפשוט התרגלנו, אבל הרגלים רעים אפשר וצריך לשרש.
"הפשיזם לא יעבור", קראו החבר'ה של פרח, ולא התכוונו לאספסוף שהתעתד לעבור את גדרות הגבול שלנו אלא לחיילים שניסו לבלום אותו. "עזה עזה אל ייאוש, עוד נגמור את הכיבוש", הם שידרו שנאה לצה"ל ול"כיבוש" שבתוך תחומי הקו הירוק, כלומר לעצם הריבונות הישראלית. זו לא הייתה מחאה גרידא נגד שימוש יתר באלימות צבאית בדרום, אלא מעשה התקוממות נגד מעטפת המיגון שצה"ל מעניק ליישובי הנגב המערבי מול רבבות פורעי חמאס. בהפגנה האלימה בחיפה לא נשמעה מילת גינוי אחת לחוליות החמושות שחמאס שלח לגדר או לעפיפוני האש שמכלים את שדות נחל עוז. היה רק שלט מטופש וצבוע – "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים".
אם ערביי עזה מסרבים להיות אויבים מדוע הם מבעירים פה שדות חיטה, חופרים מנהרות תופת לתוך שטחנו הריבוני ויורים עלינו טילים? אם ג'עפר פרח וחבריו הם פעילי זכויות אדם, כפי שמכנים אותם בתקשורת, למה הם מיישרים קו עם ארגון הרוצחים ששולט בעזה? כנראה מפני שזכויות האדם מעסיקות אותם רק בתור אמצעי לחימה נגד ישראל. חלוקת העבודה השקופה בינם לבין חמאס היא כדלקמן: חמאס מספק את בשר התותחים, פרח ושות' את המאמץ להבאשת ישראל בזירה הבינלאומית.
הפגנות חיפה נגד מדיניות התגובה של צה"ל בדרום העניקו למערב אליבי מוסרי לבקר את ישראל ולגרום לה להיות פחות נחושה בהדיפת המתקפה על גדרותיה. לא במקרה ולא בתום לב קפצו השבוע באיחוד האירופי על פרשת מעצרו של פרח ודרשו לחקור אותה, כאילו אנחנו באמת זקוקים למשגיח חיצוני על מצב זכויות האדם בתוך תחומי הקו הירוק. בריסל והאג זוממות להחליש אותנו מבחוץ, ג'עפר פרח – מבפנים.
פציעתו שירתה היטב זרמים פרו־פלסטיניים בתוך החברה היהודית, שמתפרנסים רעיונית וממונית מהכפשת ישראל. בעבר הם אולי הונעו על ידי דאגה כנה לזכויות אדם, אבל בלהט העימות עם הימין ועם המציאות עברו להזדהות מלאה עם הצד השני. הם אוחזים ברטוריקה של חמאס נגד ה"מצור" וה"כיבוש", מזדהים עם פעילותו ההתקפית ליד הגדר, רואים בצה"ל את הצד הרע בסכסוך, ממנפים את העלילות הפלסטיניות נגד צה"ל, ומייחלים לתבוסה ישראלית בשטח ובזירה הבינלאומית. לכן הם איבדו את אהדת הציבור הישראלי. פעם הוא הקשיב להם, לאחרונה הוא מתעב אותם. שוברים שתיקה נחשב היום כארגון מוקצה מחמת מיאוס אפילו בעיני שמאלנים רבים. 'הארץ' הוא כבר לא עיתון הבית של חוגי מפלגת העבודה. כשקובי מידן פלט שהוא מתבייש בחיילי צה"ל, הוא מיהר לגלות שהציבור מתבייש בו. תמר זנדברג פלטה שטות משלה, חטפה מכל עבר והשתתקה. אמנון לוי נותר לבד כשקרא בטוויטר לבטל את חגיגות הזכייה באירוויזיון, לאות צער על אירועי הגדר.
עם ישראל לא היסס לחגוג את הזכייה בכיכר רבין שעות ספורות אחרי אירועי הדמים בדרום, כי בניגוד ליועצי המוסר שלו הוא אינו חש צורך להתאבל על מותם של מבקשי נפשו. לבו שלם עם אופן ההתנהלות של צה"ל במלחמת הגדר בנגב המערבי. הוא רק מגיב עדיין בתמימות־מה לפרובוקציות של חוגי ג'עפר פרח בחיפה.
במקום לעסוק השבוע ממושכות באלימות המשטרה, תופעה מגונה אך עתיקת יומין, מוטב שיתרגש יותר מהקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר לארגן בחיפה הפגנת תמיכה בחמאס. אביגדור ליברמן לא טעה כשהגדיר את משתתפיה כגיס חמישי.
