האיחוד האירופי פרסם השבוע הודעה מוזרה. הוא קרא לישראל "לקיים חקירה מהירה בנוגע לאירועים שהובילו לפציעתו באופן חמור של מנהל ארגון מוסאוא, ג'עפר פרח". זו לא רק הודעה מוזרה, היא בעיקר חצופה. אפילו בעיני ח"כ ציפי לבני, ההודעה הזו שברה שיאים של התערבות בענייניה של ישראל. ראוי לכתוב כאן, שחור על גבי עיתון, שהאלימות שכנראה הפעילו שוטרים כלפי פרח היא פסולה ומגונה וחייבת להיחקר בהקדם. אבל ממתי עניינו של אזרח ישראלי שנעצר ונפצע הוא עסק של האיחוד האירופי?
התערבות פנימית בישראל היא לא דבר זר לאיחוד האירופי. זרועותיה הארוכות של אירופה נוכחות מאוד בציבוריות הישראלית ומעצבות את סדר היום באמצעים שונים ומגוונים, כשרים יותר ופחות. לא רק בדיפלומטיה לגיטימית כמו כל המדינות, אלא באמצעות מימון מסיבי, מושכל ומוכוון, תוך שימוש בחברה אזרחית לצורך מטרות פוליטיות. אבל זה נושא לטור נפרד.
החלק הנוסף בהודעה הנועזת של האיחוד היה התערבות פנימית נוספת – נזיפה בישראל על שלא האריכה את אשרת העבודה של אזרח אמריקני בשם עומר שאקיר. שווה להתעכב על זה. עומר שאקיר הוא הבייבי של תעשיית "זכויות האדם" הקשורה בישראל. הוא עובד של ארגון בינלאומי היושב בארה"ב בשם Human Rights Watch, ומשמש כ"ראש מחלקת ישראל־פלסטין" בארגון. הוא נמצא בישראל מתוקף ויזת עבודה שמעניקה לו המדינה, וטוב עשו השרים דרעי וארדן שהחליטו לא להאריך לו את הפריבילגיה הזאת.
שאקיר הוא פעיל BDS ידוע, בעל עבר קיצוני מאוד בהקשר הישראלי. בין היתר ניסה לפעול להטלת עיצומים על ישראל מטעם פיפ"א וגורמים נוספים, פעל לקידום "הרשימה השחורה" של האו"ם נגד עסקים הפועלים בישראל והתרועע עם ארגונים הקשורים לחזית העממית – כל זה תוך שהותו בישראל ובחסות אשרת העבודה שקיבל. מהמקפצה, מה שנקרא. עכשיו, כשהחרב על הצוואר, הוא מכחיש שקרא לחרם על ישראל, אבל האינטרנט זוכר הכול.
ועדיין נשאלת השאלה, איך קשור האיחוד האירופי לביטול ויזה ישראלית של אזרח אמריקני שעובד בארגון אמריקני? איך האיחוד מעז בכלל לחתור תחת החלטה ריבונית של מדינה למי היא מעניקה ויזת עבודה ולמי לא? האיחוד מצדו הזמין את שאקיר לפגישה מתוקשרת בשגרירות, ובהודעה השבוע ציינו שהם מצפים מהרשויות הישראליות לבטל את החלטתן, "אחרת ישראל תצטרף לרשימה קצרה מאוד של מדינות" שאסרו על אנשי הארגון לפעול בתחומן.
אם חשתם בנימה של איום בהודעה של האיחוד, לא טעיתם. זה הקו האירופי כבר שנים. קו שנגוע בהתנשאות על האזרח הישראלי, זלזול בו ובשיקול הדעת שלו וזלזול בדמוקרטיה הישראלית. התייחסות אלינו, הישראלים, כילידים בלתי מפותחים, שלא יודעים מה טוב בשבילם. אולי אלה שאריות מעידן הקולוניאליזם ואולי סיבות אחרות, אבל מדהים לראות מה אירופה מרשה לעצמה בהקשר הישראלי.
סדק במזרח
לאחרונה ביקר כאן בכיר אירופי, ובשיחה עם בכירים ישראלים אמר כי "טראמפ לא יהיה נשיא לנצח, לא כדאי לכם לזלזל באירופה". הוא צודק. טראמפ אכן לא יהיה נשיא לנצח ובאמת לא כדאי לזלזל באירופה. אירופה היא יבשת חשובה, האיחוד האירופי הוא גוף חשוב בעבור ישראל, וגם הוא לא מקשה אחת – בתוכו יש מדינות חשובות וידידותיות, מי יותר ומי פחות. אירופה היא יעד חשוב לייצוא הישראלי (כשליש מסך הייצוא מישראל מגיע אליה) ובין האיחוד לישראל יש הסכמי שיתוף פעולה וסחר גדולים ומשמעותיים. הסכמי הסחר הם לא צדקה אירופית אלא פרי של שיתוף אינטרסים, אבל הם אכן נכס. אז לא, לא כדאי לזלזל באירופה. מה שכן כדאי הוא לזקוף מולה את הגב, וזה משהו שלא עשינו כבר שנים.
השבר היום לא גדול מהעבר, והתנהלות אירופה היא לא תגובת־נגד לטראמפ. גם בתקופת אובמה ואף לפניו נקטה אירופה מדיניות ארסית מתנשאת כלפי ישראל. אירופה כמנהגה נוהגת – מגנים אישורי בנייה ביו"ש; בונים בנייה ערבית מסיבית בלתי חוקית בשטחי C (ומאיימים שידרשו פיצויים כשישראל הורסת); מגנים את התוקפנות בעזה (בכל סבב התחממות), את חוק גזר דין מוות למחבלים ואת "הקיפאון המדיני"; מצביעים נגדנו באו"ם ובמועצת זכויות האדם האנטישמית, מפקירים את ביטחוננו בגזרת איראן ועוד.
זה מתבטא גם בדברים הקטנים – ישראל היא המדינה היחידה שבאירוויזיון לא מצוינת בירתה. למה? כי אירופה לא מצליחה להשתחרר ולשחרר. עד שבאה נטע ברזילי אחת ובהתרגשות מתוקה וספונטנית קראה על הבמה "בפעם הבאה בירושלים". כן, בירושלים. אותה עיר שהאיחוד האירופי לא מוכן להעביר את השגרירויות שלו אליה ומנסה לכפות חרם של כל מדינות האיחוד. הנציבה העליונה של האיחוד לענייני חוץ וביטחון, פדריקה מוגריני, הבהירה בהתנשאות שנתניהו "יכול לשמור את הציפיות האלה שלו לאחרים". לשמחתנו מתחיל להיווצר סדק במזרח – רומניה, צ'כיה וייתכן שגם הונגריה יתחילו אולי את תנועת השגרירויות במעלה ההר לירושלים.
"אתם לא מבינים שאנחנו נתונים ללחץ גדול מצד דעת הקהל נגד ישראל", אמר אותו בכיר אירופי לבכירים הישראלים. אולי הבכירים יואילו להבהיר לבכיר שגם דעת הקהל בישראל לא פראיירית ונמאס לה לחטוף, היא הולכת ודוחקת נגד האיחוד, הולכת ומקצינה. הסכמי סחר הם דבר חשוב אבל יש גם ערך גדול לאמת, לצדק ולכבוד הלאומי.
אז כמו שאמרה נטע ברזילי, "תודה אירופה, כפרה עליכם". אפשר לאהוב וגם לזקוף קומה לאומית. לא חייבים להתגרש מאירופה, אבל כשאירופה מחטיפה שוב ושוב – הגיע הזמן שילד הכאפות של השכונה ירים את הראש.
