מזל־טוב, אתם זקנים. רוצים הוכחה? בבקשה: בימים אלה ממש מלאו עשרים שנה לשידור פרק הסיום של "סיינפלד". עשרים שנה. ואתם הרי הרגשתם צעירים כל כך כשנשארתם ערים כל הלילה כדי לצפות בפרק הסיום בשידור חי, אי אז במאי 1998. מגניבים כל כך (יש מצב שעוד השתמשו אז במילה "מזניבים"), אנשי העולם הגדול שמבינים את ההומור הדק של רביעיית הניו־יורקרים המעודכנת, יודעים לצטט רפליקות מתוך שינה, רק שיזרקו לכם מספר עונה ומספר פרק. אז זהו, כל זה קרה לפני עשרים שנה. ב"מוצש" תמצאו חידון שיבדוק עד כמה הזדקנתם, אבל בינתיים בואו נדבר קצת על טלוויזיה.
ציון עשרים שנה לפרק הסיום של סיינפלד הוא הזדמנות פז בשבילי להודות במשהו שעל הרבה פחות ממנו נכנסו גיבורי "סיינפלד" לכלא בפרק האחרון (ואם עשיתי לכם ספוילר, אתם כנראה צעירים ומגיע לכם). ובכן, הנה זה בא: לא ראיתי "נרקוס". גם לא "סיפורה של שפחה". אפילו לא פרק. "המתים המהלכים"? שמעתי שיש דבר כזה.
תגידו, טוב, הבנאדם בקטע של יצירה ישראלית. אז לא. אני מודה שהספקתי לראות פרק אחד של "פאודה" לפני ששקעתי במצולות המטלות היומיומיות. לא המשכתי הלאה. "שבאבניקים"? רואה לפעמים כמה מהם עוצרים טרמפים כשאני עובר בתחנת הדלק ביציאה מבני־ברק. הלאה. "מטומטמת"? אפילו לא פריים. מ"בית הקלפים" ראיתי כמה פרקים, אבל גם זה היה הודות לקטלוג הלא־מאוד־מפנק של אל־על באחת הטיסות המעטות לארה"ב שלא הייתי צריך לעבוד במהלכן.
בסדר, אז הבחור לא בקטע של סדרות פופולריות, הוא ודאי בעניין של סדרות אנינות טעם המיועדות לקהל מצומצם יותר, איכותי עאלק. ובכן, נייט. לא ראיתי "הגשר" ולא "פורטלנדיה", לא "לואי" ולא "בנות". למעשה, כמעט כל סדרת באזז נותרה מבחינתי על רצפת חדר העריכה. אז מה אתם אומרים לגבי גזר הדין, נסתפק במאסר עולם או שנוסיף גם עבודות פרך?
באופן אישי, יש שתי סדרות שבהן אני תולה את האשם לחרפת ההשכלה הטלוויזיונית שלי. הראשונה היא "אבודים". לא זו של צופית גרנט, אלא האמריקנית, זו שבה כל החברה המערבית בערך ישבה בתוך אי הזוי שהגענו אליו כשהמטוס שלנו התרסק, ובמשך שש עונות ארוכות ו־121 פרקים ניסינו להבין מי אנחנו, איפה אנחנו נמצאים ובעיקר איך יוצאים מפה לעזאזל. הסדרה הזאת, ובעיקר הסוף הבלתי אפשרי והביזיוני שלה, גרמה אצלי לריסוק האמון בתעשיית הטלוויזיה, לא פחות.
אז הגיעה "שובר שורות" וגרמה להפך הגמור. הפרקים הראשונים היו קצת לא ברורים וחדשניים מבחינת אופי הצילום והבימוי, אבל מסיבה לא ברורה התעקשתי לאחוז בה – וזה השתלם בענק. מפרק לפרק הסדרה השתבחה, והסתיימה בעונה חמישית ואחרונה שכולה פיצוץ אטומי בלתי מבוקר שהתעלה על עצמו ככל שהעלילה התקדמה. אחרי "שובר שורות" פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי להיצמד לסדרה חדשה, ובאופן ודאי להתאכזב.
אבל הבעיה האמיתית היא תעשיית טלוויזיה שהתנפחה מעל לכל פרופורציה, עם היצע מטורף שאיש אינו מסוגל להתמודד איתו. "סיינפלד" לא הייתה שורדת את מבחן החוסר סבלנות שיש לצופים היום. לא אני אומר את זה, אלא אחד מבכירי תעשיית הטלוויזיה בארה"ב. שמו ג'ון לנדגרף, והוא מנכ"ל "FX נטוורקס" – מגופי התוכן הטלוויזיונים הגדולים והחשובים בעולם. ב־2015 הדהים לנדגרף את התעשייה שהוא עובד בה כשהצהיר בפשטות: "יש יותר מדי טלוויזיה". ואז הוא פירט: "מה שאני רואה כבר שנים, כשאנו מדברים עם צופים, הוא שהטלוויזיה פחות יקרה להם כי ההיצע רחב כל כך… הצופים נהפכו לבררנים, מה שמקשה עליהם לשמור אמונים לתוכניות חדשות. בחלק מהתוכניות לוקח זמן עד שהמפיקים לומדים כיצד לעשות אותן כמו שצריך, ועד שהקהל לומד כיצד לצפות בהן. כמה מהדברים הגדולים ביותר – למשל 'סיינפלד' – אנשים לא הבינו בהתחלה, הרעיון שלהם היה רדיקלי מדי. ל'סיינפלד' כיום הייתה בעיה לעבור את הסינון של הקהל".
הפרק הראשון של "סיינפלד" שודר בארה"ב ב־5 ביולי 1989. מולו שידרה רשת CBS דרמת משטרה שזכתה לרייטינג גבוה הרבה יותר: "ג'ק והשמן". כן, אתם לא היחידים שאין להם מושג במה מדובר. יתרה מזו, ברשת ששידרה את "סיינפלד", NBC, כמעט ויתרו על הסדרה תמורת סיטקום דומה בכיכובה של הקומיקאית אן ג'יליאן. הסדרה שלה שרדה עונה אחת בטרם גוועה, ו"סיינפלד" הפכה עם הזמן להיסטוריה. בפרק הסיום שלה צפו בשידור חי 58 אחוזים מצופי הטלוויזיה בארה"ב באותו ערב.
המספרים פשוט לא הגיוניים. בשנת שידור הפרק האחרון של "סיינפלד" שודרו בארה"ב כ־170 סדרות. ב־2018 אנחנו עומדים על למעלה מ־500. כמובן, כניסתם של גופי מדיה חדשים כמו נטפליקס, אמזון והולו לעולם הטלוויזיה היא הגורם הראשי להשתוללות הזאת, אבל בסוף כל המיזמים המגניבים האלה, שבאמת מייצרים תוכן איכותי ושווה, זקוקים לדבר הפעוט הזה שנקרא, ובכן, צופים. בינתיים, לפחות אצלי ואני משער שגם אצל רבים אחרים, התחושה היא של גל צונמי שמטביע אותך ולא של ים תוכן כיפי שבא לצלול בו.
בספריית ביתי, במיקום בולט ומכובד, ניצב כבר שנים מארז הסדרה לאספנים של "סיינפלד". הוא מורכב מכמה עשרות דיסקים – עוד זן נכחד – ובכל כמה שבועות אני מתעקש לשלוף אחד מהם ולצפות בפרק או שניים. זה לא באיכות HD, אבל מי צריך HD כשיאדה־יאדה־יאדה.
