הבן שלי שאל אותי מתי החג הבא? עניתי לו שאם החופש הגדול נקרא חג אז ממש עוד מעט, ואם לא, אז החג הבא הוא עוד הרבה זמן. עד אז, יהיו הרבה חגיגות פרידה.
אני שונאת פרידות. תמיד יש בהן תחושת החמצה. גם אם זה פרידה ממשהו שלא אהבתי וכל השנה רק חיפשתי איך להבריז ושמחתי על כל ביטול, יש בי תחושה חמוצה שיכולתי לעשות אותו טוב יותר. אני רוצה לספר לכם על פרידה אחת מוזרה במיוחד שקרתה לי פעם.
פעם לימדתי בבית ספר מסוים והיתה שנה לא טובה. היא התחילה טוב כי היה לי כוח של התחלה ורציתי את הכיתה והכיתה רצתה אותי, אבל לאט לאט ואז מהר מהר הבנו שאנחנו שידוך גרוע, שהן לא צריכות את מה שלי יש להציע, ואני לא יכולה לתת להן מה שהן צריכות. בחנוכה, פניתי למנהלת כי הבנתי שלא כדאי להמשיך. היא רצתה שאמשיך, אני לא רציתי. למדתי מאז לא ללחוץ כשאנשים אומרים לך לא. לא תמיד 'לא' זה פולני, לא תמיד 'אני לא טוב במשהו שאני עושה' זה בשביל שיגידו לי 'לא נכון, את טובה' ואז מכוחה של המחמאה ותשומת הלב- להצליח. לפעמים 'אני לא טובה' זו האמת, וזה בסדר. ואפילו אם זה לא בסדר, זו האמת.
זה היה בימים הפחות אסרטיביים שלי, אז המשכתי ללמד את הכיתה וסחבתי את השנה הזו בשיניים. הלוואי ויכולתי להגיד בנונשלנטיות שלא ראו עלי ולפעמים באמת לא ראו, ולפעמים גם היו נצנוצי טוב ואפילו טוב מאד וכיף, אבל לא על כל פשעים יכסו הנצנוצים. הסך הכל הכללי תמיד בסוף מכריע, והסך הכל היה רע לתפארת. עם המורות וההנהלה דווקא הסתדרתי מעולה מה שהגדיל את הפער בחוויה, ופער כידוע הוא דבר מתסכל.
בסוף השנה היה יום טיול לצוות. היה כיף מאד כי זה היה רק הצוות, ולא הייתי המורה שלהן, רק חברה. וכמה שמורה לא ידעתי להיות, חברה ידעתי. בכל אופן, באירוע הסיום הרכזת החברתית אמרה: "עכשיו ניפרד ממי שלא ממשיך איתנו בשנה הבאה" ואני אמרתי לעצמי: "אוקי, זה לא שייך אלי אז זה זמן טוב לצאת לשירותים", ויצאתי. כשחזרתי אחת המורות זרזה אותי בפתח: "בואי בואי, בדיוק אמרו את השם שלך" ולא לגמרי הבנתי על מי היא מדברת אבל כבר שמעתי את השם שלי: "אנחנו רוצים להגיד תודה לדבורה שהייתה איתנו..". שמו לי ביד שקית של סטימצקי שכנראה היה בה ספר מתנה, ואני הרגשתי את החדר מסתחרר בקולות ובכתמי צבע ובמחיאות כפיים. הרגשתי איך אני מחייכת ושמעתי את עצמי אומרת 'תודה', והרגשתי כמו איזה ראש עיירה בסרט אמריקני שבשש בבוקר עיתונאים דופקים לו בדלת הבית ומראיינים אותו: 'מה הוא חושב על הפשע שנעשה בעיירה?', והוא, בחייו שאין לו מושג על מה הם מדברים, הרגע התעורר. והוא עומד על מדרגות הבית שלו (בעץ צבוע לבן) וקושר את החגורה של חלוק הבית שלו, מחייך ועונה תשובה מוכנה שהוא שלף ממעמקי המוח. משחק אותה שהוא יודע בדיוק על מה הם מדברים, כי אחרת איזה מן ראש עיירה הוא שהוא לא יודע מה קורה מתחת לאף שלו?
ככה הרגשתי ועניתי אוטומטית וחייכתי, ותוך כדי האירוע המוח שלי חיבר את הנקודות- אני לא ממשיכה בשנה הבאה, שזה הגיוני וברור כמובן, אבל שזה משהו שהיו צריכים להגיד לי מפורשות ולא להשאיר כנושא פתוח או מובן מאליו.
אני מזכירה לעצמי את זה בכל פעם שאני צריכה לעשות איזושהי שיחה קשה, אולי בסופה תהיה גם פרידה ואני מעדיפה להימנע מזה ולהיתמם ולקוות שהדברים יובנו לבד ויתמסמסו לבד. לפעמים נכון להיפרד ככה, פשוט להתמסמס. ולפעמים אין מנוס וצריך להגיד דברים ברחל בתך הקטנה, לא להשאיר אף אחד תלוי באוויר ולחייך אליו ואז לתת לקרקע להישמט לו פתאום.
סופשנה שמח, ופרידות טובות.
